לפני כשבועיים הציעו באתר באליגם [1] שובר בשווי 150 ש"ח למסעדת "קוצ'ינה תמר" בעלות של 75 ש"ח. מכיוון ששמעתי רבות וגדולות על המסעדה ועל תמר, אך מעולם לא ביקרתי בה, החלטנו אני ובעלי לרכוש שובר אחד ולנצלו באחת היציאות הזוגיות שאנו מצליחים לפרגן לעצמנו מידי פעם.
ביום חמישי שעבר, הסתבר באופן ספונטני שחמותי תוכל לשמור על הילדים, ואני התקשרתי ל"קוצ'ינה תמר" והצלחתי להזמין מקום ל-21:45, על הבר.
אני אקצר לכם את הסיפור – אנחנו כנראה לא נחזור ל"קוצ'ינה תמר". לא מסיבה קולינרית – האוכל היה מאוד מאוד טעים. הבעיה היא שכשמגיעים למסעדה כזו, גם בעלת שם וגם בעלת מחירים יקרים, מצפים לחוויה מסוימת ויחס מסוים. כזה לא קיבלנו.
זה התחיל משיחת הטלפון. "שלום", ענה לי מישהו. "האם הגעתי לקוצ'ינה תמר?", תהיתי. "כן", ענה. היה נחמד אם היו עונים מראש ב-"קוצ'ינה תמר, שלום".
שאלתי אם יש מקום לזוג לשעה תשע וחצי. נעניתי שיש מקום רק על הבר. מכיוון שאני ובעלי דווקא מחבבים בדרך כלל ישיבה על הבר (הזדמנות לצפות מסביב וגם לנהל סמול טוק עם הברמנ/ית), עניתי שזה בסדר מבחינתי ושאני רוצה להזמין.
– "אז אני קובע לך על הבר בשמונה ורבע".
– "רגע, לא, אבל רציתי תשע וחצי".
– "אולי בשבע?"
– "לא, תשע וחצי".
– "רבע לעשר זה בסדר?"
– "בסדר".
השיחה היתה מעט מוזרה לטעמי, אבל אמרתי – נחליק.
הגענו בערב למקום. בכניסה הסתכלו עלינו המלצרים במבטים תמהים. לאחר מכן הגיעה המארחת, לבושה כאילו יצאה לסיבוב בשכונה עם הכלב. אוקיי. סליחה שאני סנובית וחושבת שיש להתלבש כראוי לעבודה. זאת אני.
הזדהיתי כזו שהזמינה מקומות על הבר. היא בדקה ברשימות, ואז הצביעה על הבר ואמרה – בסדר גמור, אתם מוזמנים לשבת.
הבעיה היא שעל הבר לא היה מקום לזוג. היה מקום רק ליחיד.
חזרנו למארחת, הסברנו את המצב, היא הזיזה את הזוג שישב בקצה השמאלי של הבר כסא אחד שמאלה (הרגשתי לא כל כך נעים להקים ולהזיז זוג שבדיוק אכל את ארוחתו), וכך יכולנו להתיישב.
הזמנו יין מוסקטו (לי) ובירה איטלקית ששכחתי את שמה (לבעלי). החלטנו לחלוק במנה ראשונה ובמנה עיקרית, כי השעה כבר היתה די מאוחרת ולא היינו רעבים מאוד. בחרנו את המנות, הזמנו דרך הברמנית, ודיברנו לנו.
בשלב מסוים אני קולטת את הברמנית מדברת עם אחד המלצרים ואומרת לו בערך כך – "אתה רוצה כוס? אז תביא לי כבר את מנת הלחם לזוג שאני מחכה לה הרבה זמן. ביקשתי כבר כמה פעמים ואתם לא מביאים לי".
אז מסתבר שאנחנו "זכאים" ללחם וחמאה, שלאחר התעקשות הברמנית (שהיתה מקסימה באמת, דרך אגב) אכן הגיעו. הלחם עצמו היה לחם לבן עבה וכפרי ומצוין. גם החמאה היתה מעולה, רכה וטובה ולא קפואה וקשה כמו בהרבה מקומות.
ואז הגיעו המנות שלנו. אנחנו הזמנו ראשונה אחת ועיקרית אחת, אבל המנות הגיעו ביחד. הברמנית הנבוכה העירה למלצר/ית שהזמנו אותן בנפרד, אבל אנחנו כבר מחלנו על הסדר ואמרנו שנקבל אותם ככה, והיא הבטיחה שתפנק אותנו בצ'ייסר, וחוץ מזה "עדיף שזה הגיע ככה, אחרת היה לוקח לזה המון זמן להגיע".
אוקיי.
בהתחלה אכלנו רביולי טרטופו (רביולי במילוי ריקוטה, פרמג'אנו וכמהין ברוטב חמאת כמהין) שהיו מעולים. אני בדרך כלל לא אוהבת רטבים על בסיס חמאה או שמנת, אבל הרוטב הזה היה עשיר מבלי להיות שמנוני, וכמובן שניגבנו אחר כך את הצלחת עם הרוטב, שהיה באמת מצוין. הרביולי היו רכים ונימוחים, וממש נמסו לנו בפה.
אחר כך אכלנו פפרדלה ורדה דל מארה (פסטה רחבה וארוכה העשויה מעשבי תיבול עם קלמרי, ראשי קלמרי, ושרימפסים שלמים לא מקולפים, מוקפצים ביין לבן, עגבניות, שום ועשבי תיבול) שגם היא היתה מעולה. פירות הים היו רכים ונהדרים, במיוחד השרימפסים. הגודל של המנה היה סביר.
החלטנו גם להתפנק בקינוח, אבל לא היו יותר מידי אופציות. רצינו טירמיסו, שהיה חסר באותו זמן. המליצו לנו על הגלידה, אבל אני מעדיפה טעמי סורבה (שאין) ובעלי לא חובב גלידה, כך שבסוף בחרנו בטרטופו שוקולד (ארבעה כדורי טראפלס שוקולד בטעמים של תפוז ונוצ'ולה – כלומר אגוזים. למה לא פשוט כתוב אגוזים?). הטראפלס היו באמת טובים, אבל אני כבר מזמן לא משתגעת על שוקולד, כך שהייתי מעדיפה לסיים את הארוחה במשהו קליל יותר או על בסיס פירות.
בנוסף לכך קיבלנו צ'ייסר של ליקר בזיליקום שהיה חזק ומעניין. בעלי אהב גם את הבירה האיטלקית ששתה.
בסה"כ שילמנו 225 ש"ח, לא כולל שירות ולא כולל הנחת השובר של באליגם.
יצאתי מהמקום מעט מאוכזבת. האוכל היה ממש מעולה, אין ספק, אבל לא קיבלתי את החוויה שציפיתי לה, האווירה של המקום והשירות היו מרושלים ולא נעימים מספיק (חוץ מהברמנית הנחמדה), והערב הזה לא ממש עשה לי חשק לחזור למקום במועד אחר.
סתם חבל.