על הבר של מסעדת קוצ'ינה תמר
לפני כשבועיים הציעו באתר באליגם שובר בשווי 150 ש"ח למסעדת "קוצ'ינה תמר" בעלות של 75 ש"ח. מכיוון ששמעתי רבות וגדולות על המסעדה ועל תמר, אך מעולם לא ביקרתי בה, החלטנו אני ובעלי לרכוש שובר אחד ולנצלו באחת היציאות הזוגיות שאנו מצליחים לפרגן לעצמנו מידי פעם.
ביום חמישי שעבר, הסתבר באופן ספונטני שחמותי תוכל לשמור על הילדים, ואני התקשרתי ל"קוצ'ינה תמר" והצלחתי להזמין מקום ל-21:45, על הבר.
אני אקצר לכם את הסיפור – אנחנו כנראה לא נחזור ל"קוצ'ינה תמר". לא מסיבה קולינרית – האוכל היה מאוד מאוד טעים. הבעיה היא שכשמגיעים למסעדה כזו, גם בעלת שם וגם בעלת מחירים יקרים, מצפים לחוויה מסוימת ויחס מסוים. כזה לא קיבלנו.
זה התחיל משיחת הטלפון. "שלום", ענה לי מישהו. "האם הגעתי לקוצ'ינה תמר?", תהיתי. "כן", ענה. היה נחמד אם היו עונים מראש ב-"קוצ'ינה תמר, שלום".
שאלתי אם יש מקום לזוג לשעה תשע וחצי. נעניתי שיש מקום רק על הבר. מכיוון שאני ובעלי דווקא מחבבים בדרך כלל ישיבה על הבר (הזדמנות לצפות מסביב וגם לנהל סמול טוק עם הברמנ/ית), עניתי שזה בסדר מבחינתי ושאני רוצה להזמין.
– "אז אני קובע לך על הבר בשמונה ורבע".
– "רגע, לא, אבל רציתי תשע וחצי".
– "אולי בשבע?"
– "לא, תשע וחצי".
– "רבע לעשר זה בסדר?"
– "בסדר".
השיחה היתה מעט מוזרה לטעמי, אבל אמרתי – נחליק.
הגענו בערב למקום. בכניסה הסתכלו עלינו המלצרים במבטים תמהים. לאחר מכן הגיעה המארחת, לבושה כאילו יצאה לסיבוב בשכונה עם הכלב. אוקיי. סליחה שאני סנובית וחושבת שיש להתלבש כראוי לעבודה. זאת אני.
הזדהיתי כזו שהזמינה מקומות על הבר. היא בדקה ברשימות, ואז הצביעה על הבר ואמרה – בסדר גמור, אתם מוזמנים לשבת.
הבעיה היא שעל הבר לא היה מקום לזוג. היה מקום רק ליחיד.
חזרנו למארחת, הסברנו את המצב, היא הזיזה את הזוג שישב בקצה השמאלי של הבר כסא אחד שמאלה (הרגשתי לא כל כך נעים להקים ולהזיז זוג שבדיוק אכל את ארוחתו), וכך יכולנו להתיישב.
הזמנו יין מוסקטו (לי) ובירה איטלקית ששכחתי את שמה (לבעלי). החלטנו לחלוק במנה ראשונה ובמנה עיקרית, כי השעה כבר היתה די מאוחרת ולא היינו רעבים מאוד. בחרנו את המנות, הזמנו דרך הברמנית, ודיברנו לנו.
בשלב מסוים אני קולטת את הברמנית מדברת עם אחד המלצרים ואומרת לו בערך כך – "אתה רוצה כוס? אז תביא לי כבר את מנת הלחם לזוג שאני מחכה לה הרבה זמן. ביקשתי כבר כמה פעמים ואתם לא מביאים לי".
אז מסתבר שאנחנו "זכאים" ללחם וחמאה, שלאחר התעקשות הברמנית (שהיתה מקסימה באמת, דרך אגב) אכן הגיעו. הלחם עצמו היה לחם לבן עבה וכפרי ומצוין. גם החמאה היתה מעולה, רכה וטובה ולא קפואה וקשה כמו בהרבה מקומות.
ואז הגיעו המנות שלנו. אנחנו הזמנו ראשונה אחת ועיקרית אחת, אבל המנות הגיעו ביחד. הברמנית הנבוכה העירה למלצר/ית שהזמנו אותן בנפרד, אבל אנחנו כבר מחלנו על הסדר ואמרנו שנקבל אותם ככה, והיא הבטיחה שתפנק אותנו בצ'ייסר, וחוץ מזה "עדיף שזה הגיע ככה, אחרת היה לוקח לזה המון זמן להגיע".
אוקיי.
בהתחלה אכלנו רביולי טרטופו (רביולי במילוי ריקוטה, פרמג'אנו וכמהין ברוטב חמאת כמהין) שהיו מעולים. אני בדרך כלל לא אוהבת רטבים על בסיס חמאה או שמנת, אבל הרוטב הזה היה עשיר מבלי להיות שמנוני, וכמובן שניגבנו אחר כך את הצלחת עם הרוטב, שהיה באמת מצוין. הרביולי היו רכים ונימוחים, וממש נמסו לנו בפה.
אחר כך אכלנו פפרדלה ורדה דל מארה (פסטה רחבה וארוכה העשויה מעשבי תיבול עם קלמרי, ראשי קלמרי, ושרימפסים שלמים לא מקולפים, מוקפצים ביין לבן, עגבניות, שום ועשבי תיבול) שגם היא היתה מעולה. פירות הים היו רכים ונהדרים, במיוחד השרימפסים. הגודל של המנה היה סביר.
החלטנו גם להתפנק בקינוח, אבל לא היו יותר מידי אופציות. רצינו טירמיסו, שהיה חסר באותו זמן. המליצו לנו על הגלידה, אבל אני מעדיפה טעמי סורבה (שאין) ובעלי לא חובב גלידה, כך שבסוף בחרנו בטרטופו שוקולד (ארבעה כדורי טראפלס שוקולד בטעמים של תפוז ונוצ'ולה – כלומר אגוזים. למה לא פשוט כתוב אגוזים?). הטראפלס היו באמת טובים, אבל אני כבר מזמן לא משתגעת על שוקולד, כך שהייתי מעדיפה לסיים את הארוחה במשהו קליל יותר או על בסיס פירות.
בנוסף לכך קיבלנו צ'ייסר של ליקר בזיליקום שהיה חזק ומעניין. בעלי אהב גם את הבירה האיטלקית ששתה.
בסה"כ שילמנו 225 ש"ח, לא כולל שירות ולא כולל הנחת השובר של באליגם.
יצאתי מהמקום מעט מאוכזבת. האוכל היה ממש מעולה, אין ספק, אבל לא קיבלתי את החוויה שציפיתי לה, האווירה של המקום והשירות היו מרושלים ולא נעימים מספיק (חוץ מהברמנית הנחמדה), והערב הזה לא ממש עשה לי חשק לחזור למקום במועד אחר.
סתם חבל.
באמת יכלו יותר בתור מסעדת שף / בוטיק ידועה..
באמת חבל. שיחת הטלפון נשמעת הזויה משהו..
כשהמסעדה היתה "וינס ותמר" היא היתה אחת המועדפות שלנו. אחרי שוינס עזב ביקרנו והתאכזבנו קצת ומאז לא ביקרנו שוב.
כשסופסוף יש בייביסיטר על הילדים ויוצאים לבלות – יש איזו ציפייה שיהיה מושלם – וחבל שלא כך היה לכם.
אגב, בטח כבר ביקרתם אבל במקרה שלא – אז ממליצה על הרברט סמואל. תמיד תמיד טעים לי שם.
יהיל
רחלי, תודה על הביקורת. אני התלבטלתי אם לרכוש את אותו שובר של בליגם, ובסופו של דבר לא קניתי. חסכת לי את הלבטים אם לבקר במסעדה.
אכן מאכזבת, ומאוד יקרה.
לא בגלל האכול אלא בגלל מחירו ובגלל היחס והתחושה במקום.
נשמע מאכזב 🙁 לצערי עסקים רבים בארץ, טרם הפנימו את תודעת השירות הגבוהה שיש ללקוח הישראלי. גם אם המקום מעוצב והאוכל ברמה, הם נופלים על פינישים. חבל.
הי רחלי,
איזו בעסה…
אגב, אני ובעלי שיחיה, חגגנו צהרי יום נישואים (5) במסעדת שרקוטייה בשוק הפשפשים, שהשף שלה הוא וינס.
אני מאוד ממליצה. טוב, קודם כל הגענו בצהריים והיה מקום וגם עסקית..
אבל מעבר לכך, האוכל היה ממש מעולה. מנת נקניקים, עם לחם משובח (ללא עלות נוספת) וסלט ירוק.
ולעיקרית, מנת סינטה משובחת ונקניקייה מהספציאליטה שלהם. דווקא הנקניקה היתה קצת יבשה והם הצטערו שלא אמרנו להם תוך כדי על מנת שיחליפו. אבל לנו לא היה כל כך אכפת כי באמת היה שם נפלא.
אה, ואפרופו טירמיסו. זה מה שהזמנו בחשש לקינוח (כי כבר למודי אכזבות טירמיסו) ושמחנו לגלות שהחשש היה לשווא. הטירמיסו, במרקם מוסי ובטעם קפה היה מ-ע-ו-ל-ה.
גם אותנו פינקו, בשביל הכיף, בצ'ייסרים.
לא יודעת מה הולך שם בערב, משערת שיותר לחוץ, אבל האווירה שם היתה משוחררת ושכונתית לגמרי והיה לנו מאוד נעים וטעים.
אם חשבתם על אופציה אחרת – אני ממליצה.
לאחרונה, בהרבה מהמקומות הנחשבים כמקומות בילוי מבוקשים, יש נטיה לצוות להתנשא, לא להיות נחמד, יהיר (כאילו רק הם מבינים באוכל ויין) ואם זאת מרושלים בשרות. אני לא יודעת למה השפים או בעלי המקום לא מקפידים על התנהגות נאותה של המלצרים, מנהלי משמרת, מנהלי מסעדה וכו'. לעומת זאת במסעדות כמו קלואליס, או אפילו מול ים השירות שניתן ע"י עובדי המסעדה הוא נעים, מנומס, חייכני וכמובן יעיל.
היינו שם היום בשעת צהריים, אבל הסתבר שהם פתוחים רק מהערב. מוזר…
אולי ננסה באחד הערבים בשבוע הבא. אכלתי בה כשהם היו וינס ותמר ומאד אהבתי, מקווה לחזור לטעמים שהיו אז ולא להתאכזב.
תודה על התגובות!
עוד לא הייתי בהרברט סמואל. אני מתכננת לבקר שם מאז שפתחו אבל עדיין לא יצא…
מירי, אני ממש מסכימה איתך. זה לא המקום "הקולי" הראשון שזה קורה לי בו.
נילי, צהריים בשוק הפשפשים – נשמע קסום 🙂 אני לא אשת נקניקים, אבל הבעל אוהב.
חבל שלא אהבתם, זה אחד המקומות האהובים עלינו עוד מתקופת וינס ותמר, אבל באמת מאז שהם גדלו וגדלו והתרחבו עוד קצת השירות קצת נפגע וחבל.
לא ידעתי שיש שוברים שנותנים הנחה למסעדה, זו סיבה טובה להוריד שובר ולהזמין בייביסיטר…
אני מאד מאד רציתי ללכת לשם לערב רומנטי, אבל משום מה היה סגור בערב הנחשק. לכן, הלכנו להרברט סמואל, ואני מוסיפה על התשבוחות.
השירות קשוב ולא מציק, לא רצינו לחם והביאו לנו בכל זאת. והקינוח היה מדהים בטירוף.
גלידה עם רוטב קרמל מלוח. אני לא טיפוס של גלידה, אבל הגלידה הביתית והשילוב של המלוח עם המתוק היה קטלני.
קרמל מלוח – נשמע ממש טוב!
הרברט סמואל – רשמתי לעצמי.