מתכונים בקטגוריה 'מחשבות על תזונת ילדים ותינוקות'



על תזונת ילדים ותינוקות – אכילה במסעדות

פוסט זה הוא חלק מסדרת פוסטים בנושא תזונת ילדים ותינוקות. הדעה המוצגת כאן היא דעתי האישית בלבד, על בסיס ערכיי וניסיוני בגידול ילדיי. אין לי ידע מקצועי בנושא ואין לי שום כוונה להשפיע או ללמד, אלא רק להביע את דעתי. נא כבדו אותה.

אחד מהיתרונות בלגדל ילד Foodie כמו אייל (ובעל הרגלי אכילה נהדרים, עליהם הרחבתי בפוסט הקודם), הוא שממש נחמד ללכת איתו למסעדות. הוא לא מתרוצץ לכל עבר, מסרב לגעת באוכל ועושה בלגן. להפך, הוא יושב במקומו, אוכל את המנה שלו וטועם מהמנות שלנו.

אחד מהחסרונות בלגדל ילד Foodie כמו אייל, הוא שהוא לא אוכל דברים שנחשבים "אוכל של ילדים", כך שיציאה איתו למסעדה יכולה לעלות לא מעט כסף. אמנם באופן כללי אייל אוכל כמעט הכל, כולל סושי, פירות ים, גפילטע פיש, דגים (מזהים מכנה משותף?), וכמובן את כל מה שמגישים בצהרון, אבל עדיין יש דברים שהוא לא ממש מת עליהם – למשל פיצה, שניצלים, או המבורגר של מקדונלד'ס (הוא בדרך כלל יאכל את שלושת הנ"ל רק אם אני אכין אותם או אם יוגשו בצהרון).
זכורה לי למשל יציאה למסעדת פירות ים שבה מנת הילדים כללה רק שניצל עוף (35 ש"ח). אייל ביקש שרימפס (85 ש"ח). הבהרתי את הנקודה?

ראיתי באינטרנט פרסומת לפסטיבל "שף תאכל KIDS" – ארוחת ילדים במסעדות נבחרות ב-10 ש"ח בלבד, עד ה-30 בספטמבר. בהתחלה ממש התלהבתי. דימיינתי לעצמי את אייל במסעדת צרפתית, אוכל לו מנת ביף בורגניון קטנה, או במסעדת בשרים, לועס סינטה, או במסעדת פירות ים, אוכל שרימפס בחמאה ושום.

אבל אז נכנסתי לאתר הפסטיבל, עברתי מסעדה מסעדה והסתכלתי על התפריטים.

תגידו לי, על מי אתם מנסים לעבוד פה? תקראו לזה פסטיבל "אנחנו תקועים עם הילדים בסוכות ובא לנו מסעדה אבל אנחנו לא רוצים להוציא עליהם הרבה כסף", וזהו. 90% מהתפריטים של המסעדות פשוט חוזרים על עצמם, ומכילים פחות או יותר את הפריטים הבאים:
נקניקיות, פסטה ברוטב עגבניות/בולונז/שמנת פטריות, שניצלונים או שניצל, פיצה, צ'יפס, המבורגר.

הלו??? בשביל זה אני לוקחת את הילד למסעדה? אני יכולה להגיש לו את הדברים האלה גם בבית! שלא לדבר על כך שבכל שבוע הוא אוכל שניצלונים, שניצל והמבורגר בצהרון (ושלא לדבר על כך שנקניקיות זה פשוט, אבל פשוט, אוכל זבל שאינו בריא).
כשאני הולכת למסעדה אני רוצה לאכול דברים מיוחדים ושונים, דברים שלא אכין לעצמי ושאני לא רגילה לאכול ביום יום. כשאני לוקחת את הילד שלי למסעדה, אני רוצה בשבילו את אותו הדבר: שיתנסה בטעמים חדשים, בשילובים לא רגילים. במקום נקניקיות/שניצל/המבורגר רגילים ומאוסים, היה אפשר להציע לילדים באי הפסטיבל מנות כמו של המבוגרים – רק בקטן (יצויינו לחיוב התפריטים של המסעדות ימאטויה, סושיבה וסורה, שלפחות מכילים איזשהו קשר לתפריט המבוגרים של המסעדה, כמו למשל סושי ושניצלים אסייתיים).

עד היום לא הצלחתי למצוא מסעדה שבה באמת מגישים תפריט ילדים שמתאים לילדים  שהם Foodies כמו אייל. בדרך כלל "מסעדה מותאמת לילדים" נחשבת למסעדה שבה לילדים יש תעסוקה (מתקני משחקים, דפי צביעה, חצר וכו') והם נותנים להורים שלהם לאכול בשקט, אחרי שהם מסיימים לבלוס את הצ'יפס/נקניקיות/שניצל שלהם. אני חושבת שיציאה למסעדה עם הילדים, כמו כל פעילות משותפת עם הילדים, היא הזדמנות ללמד את הילדים דברים חדשים – להכיר מאכלים חדשים, חומרי גלם חדשים, שיטות הכנה חדשות, תרבויות חדשות. אוכל זה לא סתם משהו שאנחנו דוחפים לגוף שלנו. יש מאחוריו עולם ומלואו של חומרי גלם, מנהגים והסטוריה תרבותית. למה לא ללמד את הילדים על הדברים האלה? למה לא להציע להם מנות כמו של המבוגרים, אבל בקטן? למה מציעים לילדים פסטה ברוטב עגבניות במסעדה צרפתית? למה מציעים לילדים שניצל עוף במסעדת פירות ים? אותי זה מעצבן.

אם מישהו מכיר מסעדה עם תפריט ילדים שבאמת מתאים לילדים שהם Foodies, אשמח לקרוא על כך בתגובות.

אתם שואלים את עצמכם איך מגדלים ילדים שהם Foodies, שיודעים לשבת בשקט במסעדות ולאכול, ושמתעניינים במאכלים חדשים? מתחילים מגיל אפס, נותנים להם לטעום מגוון דברים, ומלמדים אותם הרגלי אכילה. קראו את הפוסט הקודם בסדרה. גם ב"על השולחן" היתה על כך כתבה מוצלחת לפני כמה גליונות.


על תזונת ילדים ותינוקות – הרגלי אכילה

פוסט זה הוא חלק מסדרת פוסטים בנושא תזונת ילדים ותינוקות. הדעה המוצגת כאן היא דעתי האישית בלבד, על בסיס ערכיי וניסיוני בגידול ילדיי. אין לי ידע מקצועי בנושא ואין לי שום כוונה להשפיע או ללמד, אלא רק להביע את דעתי. נא כבדו אותה.

אני חושבת שאני אחת מהאנשים בעלי הרגלי האכילה הקלוקלים ביותר שיש. הבסיס הוא אכילה רגשית כמובן – כשאני עצבנית, מתוסכלת או עצובה, המקרר הוא הדבר הראשון עליו אני חושבת. בנוסף לכך אני חולה על מתוקים, אוכלת מהר מידי, קוראת ורואה טלוויזיה תוך כדי אכילה, "מיישרת" עוגות ולא מסוגלת להסתפק בעוגיה אחת.
לכן, כשהפכתי לאמא, הנושא של תזונה והרגלי אכילה ממש בער בעצמותיי.  היה לי ברור שהרגלי האכילה של ילדי, וכל תפיסתו את מושג האוכל, יושפעו לחלוטין ממה שאלמד אותו. הלימוד הזה מתחיל מבחינתי מגיל 0 (ויש כאלו שאומרים שעוד בתקופת ההריון).
יש כמה עקרונות שהגדרתי לעצמי ושמנחים אותי בנושא.

גנטיקה
הילדים דומים פעמים רבות להוריהם. אם ההורה היה תינוק שבקושי אכל והאמא היתה צריכה לדרוף אחריו עם הבננה, לא מן הנמנע שברבות הימים יוולד לו ילד כזה. מה עושים? כלום. מקבלים את המצב. במקרה שלי ושל בעלי, היינו תינוקות רגילים עם הרגלי אכילה רגילים, וכך גם ילדינו.

דוגמא אישית
איזו דוגמא אישית אתם נותנים לילדים שלכם בנושא האוכל? האם הם רואים אתכם אוכלים? האם הם רואים אתכם מנסים מאכלים חדשים? ילדים נוטים לחקות את הוריהם. הרגלי האכילה שלהם מתחילים אצלנו. אנחנו מקפידים על תזונה מגוונת, ביתית עד כמה שאפשר, ונותנים לילדים לטעום מכל מה שאנחנו אוכלים.

אוכל הוא לא ה-issue פה
העיקר הוא לא שהילד יאכל. זו לא המטרה. המטרה היא שהילד יהיה שבע ושיתפתח בצורה תקינה. יש ילדים שאוכלים 2 מנות אוכל ו-6 ארוחות ביום בשביל זה. יש ילדים שאוכלים חצי מנה ו-3 ארוחות ביום. זה לא משנה. הילד צריך לאכול כמה שהוא צריך, ולא כמה שהאמא רוצה.

תחושת רעב טבעית
באותו הקשר, ילד צריך לאכול רק עד שהוא שבע, כדי שלא יאבד את תחושת הרעב הטבעית שלו. לכן אני אף פעם לא "דוחפת" אוכל לילדים, וזה בסדר גמור מבחינתי לזרוק צלחת חצי מלאה. אייל היה יונק 30 דקות. יאיר היה יונק 10 דקות. אייל היה אוכל 2 גביעי יוגורט של 200 מ"ל. ליאיר מספיק גביע אחד של 150 מ"ל. לכל ילד יש את תחושת הרעב שלו. לא מעניין אותי שיסיימו את הצלחת. אם הילד רגוע ולא מתעניין באוכל יותר – סימן שהוא לא רעב ואין צורך לתת לו יותר אוכל.

ממתקים
אני מודה – אני לא מסוגלת לעמוד בפני ממתקים, עוגות ועוגיות. בגלל זה אנחנו לא מחזיקים בבית ממתקים, ואת העוגות שאני אופה אני מביאה לעבודה. ה"שקית המרשרשת" היחידה שיש אצלנו היא של חטיף תפוחונים – שהוא חטיף טבעי דל קלוריות ושומן (1.5 נקודות של "שומרי משקל" – מומלץ). אין במבה, אין ביסלי ואין דובונים. מצד שני, מעולם לא אסרתי על הילדים לאכול ממתקים, אני פשוט דואגת לכך שלא ייפגשו בהם. הולכים לגינה או לטיול? מארחים חברים? אפשר לאכול פירות טריים, ירקות חתוכים או פירות יבשים. למעשה, אייל אוכל ממתקים רק בימי הולדת ובאירועים. בשאר השנה זה ממש לא חסר לו. בנוסף לכך, אנחנו מדברים בבית על תזונה בריאה ועל בריאות השן.

הרגלי אכילה
ב"שומרי משקל" לימדו אותי שצריך לאכול רק בישיבה ליד שולחן, ללעוס טוב טוב, בצלחת לא גדולה. העקרונות האלו סופר-חשובים כשמדובר בילדים. כשאוכלים תוך כדי משחק או בהייה בטלוויזיה, לא שמים לב למה שמכניסים לפה ואפשר להיחנק או להקיא. אם לא לועסים טוב, אפשר לבלוע חתיכות גדולות מידי שיתקעו בגרון. כשהצלחת גדולה ועמוסה באוכל – מרוב עצים לא רואים את היער, והילד מבולבל ולא יודע מה לאכול קודם. אייל יודע שאוכלים רק בישיבה, ואם אין שולחן באיזור, הוא ישב על הרצפה. לגבי יאיר, אני מקפידה להאכיל אותו רק כשהוא ישוב ומתרכז באוכל, ולא חלילה תוך כדי שהוא עושה משהו אחר.

אלו הם עקרי הדברים. הפוסטים הבאים בנושא ידברו על ילדים ומסעדות, ועל חטיפים ונשנושים בריאים.