מתכונים בקטגוריה 'מסעדות, בתי קפה ומקומות'



פסטיבל דרום אדום – טיול משפחות בחבל הבשור

** זוכרים להצביע לי בתחרות של סוגת? תודה! **

הפוסט הזה לא יהיה קשור כולו לאוכל, אבל מכיוון שהבלוג הזה מושך הרבה הורים לילדים, אני בטוחה שהוא יהיה שימושי 🙂
גילוי נאות: היינו אורחי כל המקומות הנזכרים כאן.

ביום שבת האחרון הוזמנתי יחד עם בלוגרים נוספים, על משפחותיהם, לסיור בחבל הבשור מטעם מארגני פסטיבל "דרום אדום". במהלך השנים לא ממש יצא לי לטייל בחבל ארץ זה. הייתי בשמורת בארי, הייתי בבתרונות רוחמה, ו… זהו פחות או יותר. גם אני וגם בעלי התלהבנו מהצ'אנס לטיול משפחתי בשבת בדרום.
כשיצאנו לדרך מתל אביב ירד גשם זלעפות, אך כשהגענו לתחנה הראשונה – מחלבת "צאלה" שליד מושב עין הבשור, השמיים כבר היו נקיים. ביקרנו בדיר הכבשים (החמודות והידידותיות) של המקום (אייל מאוד התלהב מהם וניסה להאכיל אותן בקש), ולאחר מכן התיישבנו לארוחת פיקניק עם סל פיקניק שקיבלנו. הסל הכיל ירקות חתוכים, סוגים שונים של גבינות, יוגורט תות, לחמניות, חמאה, ריבה, זיתים, והכל טעים טעים. ניתן לרכוש את הסל בשלושה מחלבות שבאיזור: מחלבת "צאלה" (בה ביקרנו), מחלבת דור צאלים ומחלבת "שביל החלב" בבארי. הסל יכלול אותם מוצרים, אבל הגבינות ישתנו לפי המחלבה שבה קונים אותו, ואפשר גם לשדרג בגבינות נוספות.
טעמנו גבינות "אשכול" (בסגנון אמנטל), "גררית" (בסגנון גאודה. מאוד אהבתי) ו"סחף" (בסגנון מנצ'גו. גם מאוד אהבתי) של מחלבת "שביל החלב" בבארי; גבינת "כלנית" (בסגנון ברי. בעלי מאוד אהב) ו"סביון" (צפתית) של מחלבת דור צאלים; היוגורט היה של מחלבת "צאלה" (הילדים חיסלו אותם). בנוסף טעמתי עוד כמה גבינות של "צאלה" על קצה המזלג – אהבתי מאוד את הסנט מור. את סל הפיקניק רצוי להזמין מראש, אך ניתן גם לקנות ספונטנית (סל זוגי יעלה 85 ש"ח בהזמנה מראש ו-95 ש"ח במקום. סל משפחתי יעלה 145 ש"ח בהזמנה מראש, ו-160 ש"ח במקום).
מחלבת צאלה פתוחה כל השבוע ונערכים בה סיורים וטעימות של גבינות. מדובר במקום שקט ומקסים, והילדים נהנו מאוד להתפלש בחול, לצוד חיפושיות, ללטף את הכלבים ולצפות בכבשים.

כן, זו חיפושית ביד שלו. כן, אני מהאמהות שנותנות לילדים להתפלש בחול ובבוץ ולאסוף חרקים.

נסענו לאיזור נחל הבשור ודרך הבשור. בכל יום שבת מתקיימת שם "הפעלה מהאגדות". שחקנית בדמות שלגיה הצחיקה אותנו ודיברה איתנו על שמירה על הסביבה. אחר כך אני ואייל חצינו את גשר החבלים מעל נחל הבשור – איזה פחד! נאלצתי להעמיד פנים אמיצות כדי לעודד את אייל… שוטטנו על הביתרונות ואייל אסף אבנים קטנות.

משם נסענו לקיבוץ כיסופים, שלטעמי היתה התחנה הכי כיפית בטיול. פגשנו שם את רבקה ורפי המקסימים. רפי לקח אותנו לסיור חקלאי בשדות (מה שנקרא "תיירות חקלאית") – חפרנו בבוץ ומצאנו תפוחי אדמה, "משכנו בגזר" וגם קטפנו קלמנטינות ולימונים, וסחטנו מיץ. אייל היה כל כך גאה וכל כך נרגש מהרעיון שאבשל ירקות שהוא קטף! בנוסף לכך מגדלים בקיבוץ גם חיטה, אבוקדו (שקיבלנו כמה לקחת הביתה) ובצל. ניתן לבקר גם בלול וברפת.
עוד אטרקציה נחמדה שיש בכיסופים – מסלול "מירוצים" של טומקארים לילדים. הילדים (עד גיל 9 בליווי מבוגר) "נוהגים" בטומקאר לאורך מסלול מרופד צמיגים. אייל היה מאוד נרגש מכל החוויה הזו.
הסיור הוא בתשלום, אך מי שמתארח באירוח הכפרי של הקיבוץ (ואם לשפוט לפי השקט, הירוק, ורפי ורבקה החביבים – נראה לי שמדובר בחוויה כיפית ביותר) יכול לצאת לסיור בחינם.

הפסטיבל מתקיים לאורך כל חודש פברואר, ואנחנו כבר החלטנו שבכל שבת החודש ניסע לחבל הבשור. אני מקווה שגם הכלניות יתחילו לצוץ. יש תחנות מידע בכל האיזור, ופעילויות נחמדות לכל המשפחה, למשל:

  • "שוק על המים" בגן לאומי פארק אשכול, בכל שבת עד ה-5/3: שוק איכרים עם כל טוב הנגב – גבינות, זיתים, לחמים, מרקחות, שמן זית ועוד מטעמים.
  • ב-12.2 – צעדת הכלניות של קק"ל בניר עם, לזכרה של שושנה דמארי.
  • עוד ב-12.2 – יריד אמנים בקיבוץ רוחמה (הזדמנות גם לטייל בשמורת בתרונות רוחמה המקסימה)
  • ב-12.2 וב-26.2 – "יער שרווד ורובין הוד" בקיבוץ ארז, פעילויות לילדים ושוק איכרים.
  • ב-18.2 – שוק אוכל ובישול מקומי באבשלום, שבו האופים והמבשלים של האיזור ימכרו את תוצרתם.
  • ב-25-26.2 – מטס כדורים פורחים בקיבוץ רוחמה! רצינו לנסוע לזה בשנה שעברה ולא יצא לנו. מקווה שהשנה כן נצליח להגיע.
  • בכל שבת יש סיורי פריחות של קק"ל בבארי וביער רוחמה.
  • סיורים חקלאיים בכפר מימון, "שביל הסלט", קיבוץ כיסופים, צאלים, גבולות ומחלבת "צאלה".

ויש עוד המון פעילויות! אפשר למצוא מידע באתר חבל הבשור או באתר הרשמי של הפסטיבל או בדף "דרום אדום" בפייסבוק.

הסתכלו על הנוף הזה (שדה חיטה בקיבוץ כיסופים). זה לא אחד מהנופים המקסימים ביותר בעולם? וזה שלנו!


מסעדת okinawa, סושי בר בנווה צדק

אני מאוד מאוד אוהבת סושי, ואוכל אסייתי באופן כללי. במשך תקופה ארוכה הייתי מפנקת את עצמי בטייק אווי של קומבינציית סושי מהסושיה השכונתית (סוקו – רח' סוקולוב בהוד השרון – המלצה חמה) לפחות פעם בשבוע, אך הפינוק העצמי הזה בוטל עקב ניסיון לחסוך בהוצאות. לפני שבועיים קיבלתי הזמנה לבוא לטעום מהתפריט של מסעדת okinawa בנווה צדק, שהיא מסעדה אסייתית שמתמחה בסושי, וחגגה לאחרונה 5 שנים. שמחתי מאוד על ההזדמנות להתפנק קצת עם הטעמים האהובים עליי.
(גילוי נאות: הייתי אורחת המקום)

okinawa הוא בר קטן וחמוד ששוכן ברח' שבזי 46 בנווה צדק. האווירה בפנים גם אינטימית וגם שכונתית. היה לי נדמה כאילו המלצריות מכירות אישית את כל מי שנכנס, ובסוף הבנתי שפשוט זה הסגנון של המקום. אנחנו בחרנו לשבת על הבר, ולקשקש קצת עם הברמן הידידותי. האווירה בהחלט "זוגית" ורומנטית. המקום חלקו חשוך-חלקו מואר, ולמרות שישבו לידנו אנשים, הרגשנו שנינו שאנחנו די לבד.

הייתי חייבת משהו חם, אז הזמנתי סיידר חם עם חיזוק של רום, ובעלי הזמין (אחרי התייעצות עם הברמן) בירה בלגית chimay כחולה . קיבלנו גם צלוחית חמוצים אסייתיים שהיו מעולים – פריכים ורעננים.

הסתכלתי על התפריט ולא ידעתי במה לבחור. הכל נראה נורא מפתה. רציתי לטעום מהמון דברים, אבל בסוף בחרנו בשלוש מנות ראשונות ובשני רולים של סושי (וכמובן בקינוח).
ספירלה שרימפס הם שרימפסים עטופים בסלילי תפוחי אדמה פריכים. המנה מקורית וטעימה, ומשלבת גם את טעם השרימפס וגם מעין טעם "צ'יפסי". מנה מיוחדת.

אהבתי מאוד מאוד את סלט הסשימי– נתחי סלמון וטונה אדומה במשרה יוז’ו לימוני יפני על מצע אטריות צלופן, בצל סגול ופטריות שיטקה. אני מאוד אוהבת גם סשימי וגם אטריות צלופן, והסלט היה רענן, טעים ומיוחד, ובלענו אותו במהירות. הזכיר לי קצת את סלט הסשימי של מסעדת "אריגטו" מנוחתה עדן… שאהבתי מאוד.

אני ובעלי משוגעים על קריספי קלמארי, ולכן הזמנו את המנה הזו, למרות שהיו עוד אופציות רבות ומפתות בתפריט. המנה היתה נחמדה, אבל כבר טעמתי טובות ממנה.

החלטנו ללכת על מנות הסושי המיוחדות, ואני בחרתי לנו טוביקו רול (רול סלמון, סלמון סקין ואבוקדו בציפוי טוביקו אורנג’/ וואסבי – בחרנו בטוביקו כתום) ו-funky cubes (מלבנים של סלמון בפנקו, סלמון סקין, אבוקדו ובטטה ברוטב טריאקי דבש ואננס).
המנות היו משביעות מאוד, ולהפתעתי לא הצלחתי לסיים אותן. ביצי הטוביקו נצצו על הסושי כמו אבני חן, והוסיפו מרקם מתפצפץ ומנוגד לרכות של השילוב הקלאסי (והאהוב עליי מאוד) בין סלמון לאבוקדו. ה-funky cubes לא רק היו טעימים, הם גם חתוכים בצורה כזו שבכל נגיסה מרגישים טעם אחר, וזה נותן מימד נוסף של קצת הרפתקנות לאכילה.

לא רצינו לוותר על קינוח. אני הזמנתי סורבה לימונצ'לו, מנה מעולה וגם נדיבה מאוד – 4 כדורי סורבה. בעלי הזמין ביסקוויט נוגט מצופה בשוקולד חלב במילוי אגוזי לוז עם מוס שוקולד. מנה לא גדולה אבל עם טעמים מרוכזים ונימוחים.אני משוגעת על נוגט.

הערב הגיע לסיומו ואנחנו מפוצצים. מצד שני, האווירה היתה כל כך נחמדה, והתפריט נראה כל כך רב אפשרויות ומסקרן… לא רצינו ללכת הביתה. אספנו את עצמנו והתחלנו לצעוד לעבר הרכב, מפנטזים על בית מעוצב באחת מסמטאות נווה צדק, וארוחה לילית רומנטית ב-okinawa מידי יום. אולי בפנסיה…

מילה לגבי לוגיסטיקה – נקודת התורפה הגדולה של המקום היא החנייה. פשוט אין חניה ליד המסעדה, אלא אם כן יש לכם תו איזורי. הפתרון: לחנות רחוק ולצעוד ברגל (הנוף העירוני של שכונת נווה צדק יפצה אתכם) או להגיע במונית (או אופנוע או אופניים).קחו זאת בחשבון מראש.

כדאי להצטרף לדף הפייסבוק של Okinawa. יש הנחות ומבצעים שונים לחברים בפייסבוק (בינואר, למשל, היה מבצע של רול שני בחינם).


ביקור בסניף לגעת באוכל בראשון לציון, וסדנת חגיגת בשרים עם השף עדי שוורץ

הוזמנתי יחד עם בלוגרים נוספים לבקר בסניף "לגעת באוכל" בראשון לציון, וספציפית להכיר את הקצביה שלהם, וכן להשתתף בסדנת "חגיגת בשרים" עם השף עדי שוורץ.
אני מודה שלרגע הססתי אם לקבל את ההזמנה.
כשאני נכנסת למקומות כמו "לגעת באוכל", העיניים שלי נפערות, שיווי משקלי מתערער, והיד שלי מאוד מאוד קלה על הארנק.
תהיתי ביני לבין עצמי, האם כדאי לקחת את הסיכון, במיוחד שחשבון הבנק אינו במצב כל כך סימפטי… אבל הגעתי למסקנה שזו בדיוק ההזדמנות גם לתרגל קצת איפוק וגם ללמוד קצת יותר על בישול עם בשר בקר.

לבושתי אומר שלמרות שגרתי בעבר (לפני 8 שנים) בראשל"צ, מעולם לא ביקרתי בסניף "לגעת באוכל" שם, שקיים כבר 10 שנים. אני מכירה את הסניף (הכשר) ברעננה, אבל הסניף בראשל"צ הוא הרבה יותר גדול. מדובר בפשטות במקדש של בישול. מה אין שם? מיליון סוגים של קפה ומכונות קפה; מיליון סוגים של תבלינים, עשבים, קטניות, צמחים ועוד, גם כאלו שבחיים לא שמעתי עליהם; חליטות תה פירותיות ובריאותיות; מאפים, טחינה, פירות יבשים, כלים ומוצרי אפיה מכל הסוגים, וכמובן מעדניית גבינות וקצביה. כל העובדים במקום, וגם מנהל הסניף, מאירי פנים, נכונים לעזור, ופשוט נחמדים נורא!

לפני שהתחלנו בסדנה, עשינו היכרות עם הקצביה ועם אדוארד, הקצב הראשי. אדוארד, קצת ביישן אבל סופר-סופר-סופר מקצועי, הסביר לנו על חלקי הבשר השונים ושיטת הבישול שמתאימה לכל אחד. זה היה מאוד מעניין ומלמד, ורק חבל שהוא לא הקצב השכונתי שלי…

לאחר מכן התחלקנו לרביעיות והתחלנו בסדנה המעשית. כל קבוצה הכינה מנה נפרדת – אני הייתי אחראית על חיתוך הירקות במנדולינה עבור סלט נבטים, צנון וקולרבי. אחותי קנתה לי מנדולינה ליום הולדתי, ובסדנה תרגלתי את השימוש בה – ועכשיו אני מרגישה בטוחה לנסות זאת גם בבית. עדי, השף המקסים, עבר בינינו והדריך אותנו לגבי ההכנה. היה ממש כיף 🙂
עדי ביקש שלא נחלוק את המתכונים שלו, אז תאלצו להסתפק בתמונות…

סלופי ג'ו בלחמניה, עם הום פרייז

נתחוני סינטה צרובים בויניגרט עשבי תיבול עם עגבניות חצי צלויות, על חציל שרוף

אסקלופ מלאזנה – אסקלופ משייטל ברוטב עגבניות בתנור עם פרוסות חציל וגבינה מוקרמת (לא חייבים להוסיף גבינה)

טורו פילה בקר צרוב עם רוטב מתקתק, וסלט נבטים וג'ינג'ר ברוטב ואסאבי – זה מה שהקבוצה שלי הכינה, וזו המנה שהכי אהבתי בכל הארוחה. פילה הבקר היה מעולה!!

לקינוח – קיבלנו מלבי מוקצף על שערות קדאיף.

יש תמונות נוספות באלבום של הדף של "פשוט מבשלת" בפייסבוק.

בסוף הסדנה קיבלנו במתנה בשר (באיכות מעולה), שממנו הכנתי סלט חסה, רצועות סטייק אנטריקוט, פלחי תפוז וחמוציות מיובשות, וכן אוסף של תבלינים שונים ומיוחדים, טחינה גולמית "סבא חביב" (מעולה!) ומטחנת פלפל שחור. זה היה ערב משגע, ואני רשמתי לעצמי בראש, שגם אם איני גרה באיזור, כדאי מידי פעם לקפוץ לביקור.

כמובן שגם לא יכולתי להתאפק וקניתי כמה דברים: 2 חליטות תה פירותיות, רצועות הדרים מסוכרות (מתה על הדבר הזה), צנתר כוכב (להזלפת קרמים על קאפקייקס כמובן), יין למברוסקו מעולה שהגישו לנו בסדנה, וגולת הכותרת – מיקרופליין!!! החלום התגשם 🙂


ארוחת בלגן משפחתי ברשת בלאק בר אנ' בורגר (Black Bar 'n Burger)

לכבוד יום המשפחה שחל ב-4/2, החליטו במסעדת בלאק בר אנ' בורגר להשיק ארוחה משפחתית, המיועדת לשני מבוגרים ושני ילדים. הארוחה תוגש בין התאריכים 15/1 ל-15/2 , בימים ראשון וחמישי בלבד, בשעות פתיחת המסעדה.
ביום שני האחרון הוזמנתי יחד עם בלוגריות ועיתונאיות אמהות לבוא לטעום את המנות בארוחה המשפחתית ביחד עם הילדים (היינו אורחי המקום). מכיוון שילדיי אכלנים לא קטנים, ידעתי שיהיה להם כיף, ושמחתי מאוד על ההזמנה, במיוחד שעד כה לא יצא לי לאכול בבלאק.
הארוחה המשפחתית מורכבת מ-6 המבורגרים קטנים בטעמים שונים שמגיעים עם סלט אישי, 4 נקניקיות עגל עבות, "נחשי" שניצל ו-3 תוספות לבחירה, ועלותה 189 ש"ח. 
טעמנו המבורגר עוף, המבורגר "פופאי" (תרד עם אגוזים) והמבורגר קלאסי. כל ההמבורגרים היו מאוד טעימים. במיוחד אהבתי את ההמבורגר המיוחד עם התרד, למרות שבגלל העובדה שהוא מכיל אגוזים, הוא מתאים רק לילדים מגיל מסוים. גם ההמבורגר הקלאסי היה מעולה.
קצת עיקמתי פרצוף כשראיתי שהארוחה כוללת נקניקיות, כי לדעתי זהו מאכל שלא מתאים לילדים. בתגובה נאמר לנו שמדובר בנקניקיות איכותיות מבשר עגל, כך שתעשו את השיקול שלכם. אייל אכל חצי נקניקיה ואמר שהיא טעימה.
התוספות שקיבלנו הן שעועית ירוקה עדינה, צ'יפס (שאייל חיסל במהירות. אהבתי את זה שהוא לא היה שמנוני), והום פרייז שאני מאוד מאוד אהבתי, אבל אייל לא – בגלל רוטב הצ'ילי המתוק שהיה לו חריף.
השארתי את גולת הכותרת לסוף – "נחשי" השניצל. מדובר ברצועות עוף עם ציפוי פריך, טעימות בטירוף, שהילדים פשוט זללו וזללו וזללו, וגם אני לא יכולתי להתאפק מלנשנש מהם… אני טבלתי ברוטב מיונז צ'ילי (אני חושבת) שהוגש איתם, והילדים פשוט החזיקו "נחש" בכל יד ואכלו ואכלו ואכלו.
הגודל של המנות ממש בסדר, ולדעתי מבחינה כמותית הארוחה יכולה להתאים גם ל-2 אמהות שלכל אחת 2 ילדים (בגילאים של הילדים שלי פחות או יותר, כי הרי אנחנו גם ככה בקושי אוכלות כשאנחנו עם הילדים).

כך נראית הארוחה – צילום: נמרוד גנישר.

לאחר שחזרנו הביתה, כמובן ששאלתי את אייל מה דעתו על המסעדה והאוכל:
אני: אייל, איך היה לך במסיבת המבורגרים שהלכנו אליה?
אייל: כיף.
אני: ממה הכי נהנית?
אייל: זו מסעדה עם המבורגרים ונקניקיות ושניצלים וצ'יפס, אז היא מאוד טעימה לי! וגם אהבתי את הצבעים שלה.
אני: ומה הכי אהבת?
אייל: הכי אהבתי שכשאמרתי לך שאני צריך לשירותים, אז אמרת לי: "שוב???" (היינו 5 פעמים בשירותים במהלך הערב). זה מאוד הצחיק אותי.

מילה על העיצוב של סניף רמת החייל – המסעדה מעוצבת בצבעי שחור-אדום-לבן (אייל מוסיף: גם קצת ירוק), והיא מאוד מגניבה. חוץ משולחנות רגילים, יש גם booths עגולים, יש "כוכים" כאלו עם שולחנות ואווירה אינטימית משהו, וגם הבר מואר בצבעי אדום-צהוב. אייל מאוד התלהב מכל זה, ובמיוחד מהשלטים באנגלית.
הילדים גם קיבלו טושים וחוברת פעילויות בכניסה. אייל מאוד התלהב, חיבר את הנקודות, פתר את המבוך, צייר וצבע.

הילדים מנשנשים

מי יותר שמח להצטלם עם מי? 🙂

נהנינו מאוד, ואני מניחה שהפעם הראשונה שלי בסניף של בלאק לא תהיה האחרונה…
לבלאק יש גם דף בפייסבוק.


קפה בוגרשוב

השבועות האחרונים היו מאוד מתישים ומעייפים, ובמיוחד השבוע הזה. כשקיבלתי הזמנה להתארח בקפה בוגרשוב בתל אביב ממש ממש שמחתי. לא שמעתי על המקום בעבר (גם לא על "מקום האם" שלו, קפה הנרייטה), אבל התאים לי מאוד לצאת עם בעלי למקום לא פלצני, שאפשר להירגע בו, לדבר ולאכול אוכל טוב. קפה בוגרשוב הוא לחלוטין מקום כזה. אמנם לא הייתי נוסעת אליו במיוחד, אבל אם אתם באיזור, או שיש לכם חברים שגרים באיזור, או שאתם מחפשים מקום חמוד בתל אביב לשבת בו – קפה בוגרשוב הוא אופציה מצוינת. נותר לי רק להצטער שהוא לא נמצא בעיר מגוריי הפרברית (שלא לומר פריפריאלית).
גילוי נאות: הייתי אורחת המקום. 

כשנכנסנו למקום ישר התאהבתי בו. הוא היה מקושט לכבוד השנה החדשה באורות קטנים מנצנצים, האווירה אינטימית, על כל שולחן יש נר, הכסאות לבנים ורטרו-like, והלוגו של החתול הכחול שולט במפיות, בתפריט וגם על הקיר. האווירה הנינוחה ישר הרגיעה אותי. התיישבנו לנו בפינה אינטימית, קצת מוחבאים, וצופים על האיזור המקורה שבחוץ (איזור המעשנים) על אורותיו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

הזמנתי תה לימון ומנטה (אהבתי), ובעלי הזמין קפה הפוך (ונשאל אם בכוס זכוכית או קרמיקה, קטע תל אביבי שמשעשע אותי כל פעם מחדש) ושליש טובורג (יש מבצע של טובורג ב-10 ש"ח).
פתחנו במנה של חציל קלוי ובצל לבן עם טחינת כמון וטוסטונים. מנה פשוט מעולה. מצד אחד הבצל הוסיף מתיקות ומצד שני הכמון הוסיף ספייסיות למנה. שילוב מעולה.  זו מנת החציל מבין הטעימות ביותר שאכלתי עד היום. איזו פתיחה מצוינת!
בנוסף לכך הזמנו קסדיה גבינות עם גוואקמולה וסלט עגבניות פיקנטי. קסדיה היא מעין טוסט שבמקום לחם עשוי מטורטיה. הקסדיה היתה ממולאת במוצרלה ובגבינת עיזים עם בצל ועגבניות. המנה היתה ממש טעימה, וגם התלהבתי לחלוטין מהקונספט של טוסט מטורטיה. קראתי על כך בעבר, אבל לא חשבתי לנסות אותו אף פעם עד שטעמתי. אהבתי את זה שבשתי המנות הטעמים היו מאוד ברורים. כשאכלתי מהקסדיה ישר הרגשתי את הטעמים של גבינת המוצרלה וגבינת העיזים. 

 

 

להמשך הזמנתי סלט קינואה עם סלמון, צנוניות ועגבניות שרי, ובעלי הזמין פסטה פנה בולונז. שתי המנות היו טעימות, אבל לא יוצאות דופן. מנות הפתיחה השאירו עלינו רושם יותר גדול. הזמנו גם לחם עם חמאה. הלחם הכפרי הגיע חם, והחמאה הגיעה רכה ונימוחה, כמו שצריך. בדיעבד, דרך אגב, היה מיותר להזמין את הלחם, כי המנות היו גדולות ומשביעות. לא הצלחנו לסיים אותו… 

 

 

 

לקינוח המלצרית המליצה בחום על הפאדג' שוקולד, אז זרמנו איתה. הקינוח התגלה כעוגת שוקולד חמה עם קישוט של מטבע שוקולד לבן, שהוגשה עם גלידת וניל. כשחצינו את העוגה גילינו את המרכז הנוזל והחם שלה. מטבע השוקולד הלבן נפל לתוך הלבה השוקולדית ונמס לו לאיטו. מממממ….. זה היה טעים!! השילוב עם הגלידה הקרה היה פשוט מנצח. בעלי "גנב" לי את הביס האחרון, ואני התאפקתי שלא ללקק את הצלחת. 

 

 

 

העברנו ערב מקסים וטעים. השירות היה ידידותי וחביב, האווירה במקום קסומה, המחירים נוחים, והמנות טעימות, גדולות ומשביעות. יצאנו מחויכים ושמחים. איזה כיף שיש מקומות כאלו!

קפה בוגרשוב – רח' בוגרשוב 27 (פינת חובבי ציון), תל אביב. יש גם דף בפייסבוק. המקום אינו כשר והוא פתוח בכל ימות השבוע, כולל שבת, עד 1:00 בלילה.
אנחנו ביקרנו בערב, אבל יש גם תפריט ארוחות בוקר.
משעה 22:00 האלכוהול (מלבד הבירה והיין) מוצע ב-50% הנחה.


סיור קולינרי באזור נטף, הרי ירושלים

יש משהו קסום באיזור של הרי ירושלים, ולכן, כשקיבלתי הזמנה לסיור קולינרי באיזור נטף, ישר אמרתי "כן".
במסגרת הסיור ביקרנו ב-3 מקומות: חוות העיזים "הר הרוח", הגינה האורגנית של מגי, ומסעדת "המטבח של רמה". עליי לציין כי הייתי (יחד עם בלוגרים נוספים) אורחת של המקומות הנ"ל.

הדרך ליער יהדות פולין, בו שוכנת חוות העיזים "הר הרוח", היא מבודדת ושקטה. הייתי במקום לפני כ-5 שנים ושמחתי לחזור. בחווה פגשנו את דליה הימלפרב, שהקימה את החווה לפני כ-15 שנה ביחד עם חיים, בעלה. שניהם בוגרי "בצלאל" שחלמו על מקום שמשלב חקלאות מסורתית, תרבות מקומית וגבינות ארטיזנליות – עבודת יד. בחווה יש כ-100 עיזים שיוצאות יום ליום למרעה באיזור, בהנהגת 3 רועים ישראלים.

הגבינות של חוות "הר הרוח" מיוצרות בשיטה מסורתית, ונושאות שמות שמחוברים לאיזור ולמקום. טעמנו את היוגורט שלהם וכן 4 מהגבינות שהם מייצרים: גבינת "נטף" עם בצל ירוק – גבינה טרייה ורכה בסגנון בולגרית, גבינת "אלה" – גבינה מסוג קממבר, גבינת "כפירה" (על שם נחל כפירה) – גבינה חצי רכה עם שכבת אפר ושכבת עובש לבנה, וגבינת "זוטה" (על שם הצמח) – גבינה צהובה קשה. הגבינות כולן מאוד טעימות. אהבתי במיוחד את גבינת "כפירה" המיוחדת ואת גבינת "זוטה".


מלבד גבינות, ניתן לרכוש בחווה גם סלסלה עם ארוחה לזוג (הסלסלה נשארת שלכם), ולצאת ליער לפיקניק אינטימי בשניים. בנוסף לכך עורכים בחווה סדנה להכרת עולם הגבינות, שבה טועמים מספר סוגי גבינות עיזים, כבשים ובקר, ולומדים להכיר ולזהות את הטעמים, וגם סדנת ציור במרעה בעקבות אמנים ישראלים, שבה יוצאים למרעה, משוחחים על ציורים של אמנים ישראלים בנושא העז והכבש, ויוצרים.

אחרי שאכלנו עוד ועוד גבינות (ולצערי לא ראינו עיזים, כי הן היו במרעה), נסענו לתוך היישוב נטף, לגינה האורגנית של מגי. מגי המקסימה הקימה ליד ביתה גינה אורגנית בשיטת הפרמקלצ'ר – חקלאות ברת קיימא. בשיטה הזו מתבססים על המשאבים הקיימים, תוך שמירה על האיזון הטבעי, עונתיות, וכמובן ללא חומרי הדברה. הגינה מתקיימת ממשפחות ש"מנויות" על משלוחי סלי ירקות שבועיים מהגינה. פעם בשבוע נערך קטיף, וכל משפחה מקבלת משלוח של הירקות שגדלים כרגע בגינה. עכשיו בעונת החורף גדלים בגינה עשבי תיבול, עלים וירקות שורש: כוסברה, רוקט, נענע, רוזמרין, מרווה, בצל ירוק, מנגולד, תרד, כרוב סיני, כרוב, חסה אדומה, בצל, כרישה, סלק, כרובית, ברוקולי ועוד. בנוסף לכך, מגי מגדלת גם נבטים ונבטוטים מסוגים שונים (נבטי לפת, חילבה, צנון, ברוקולי ועוד). בקיץ יש בדרך כלל דלעת, קישואים, בזיליקום ושאר גידולי קיץ.

קינחנו את היום בארוחת בראנץ' מדהימה במסעדת "המטבח של רמה". ליוותה אותנו אלה היפה, ביתה של רמה (רמה היתה באותו זמן בטיול בחו"ל). רמה, שהיתה רקדנית, פתחה את המסעדה לפני 15 שנה, וכיום מנהל אותה השף (החתיך) תומר ניב, שעבד לפני כן במסעדת Fat Duck באנגליה, שמתמחה בבישול מולקולרי. המסעדה משלבת בין המטבח הצרפתי למטבח הפלסטינאי למטבח המולקולרי, ופתוחה רק בסופי שבוע (באמצע השבוע מתקיימים במקום אירועים) וביום ראשון.

פתחנו את הארוחה בפוקצ'ה מהטאבון יחד עם אנטיפסטי ועם ממרחים שונים, כמו פסטו כוסברה ו"תומה" (ממרח תפוחי אדמה עם שום). כמו כן קיבלנו קוקטיילים: למברוסקו פירות יער, סנגרייה, עראק רימונים (מעולה) וכן משקה "רום ירוקים" – משקה רום עם מלפפונים, נענע ותפוחים (משקה רענן ופשוט מצוין).

שאר המנות זרמו לשולחן אחת אחרי השניה: צנוניות כבושות (אהבתי מאוד), דג מטיאס עם שמנת חמוצה, איולי חצילים, סלט עגבניות שרי על טחינה ירוקה (מצוין), סלט תאנים מיובשות, קרעי מוצרלה, ענבים, עלעלים וחומץ בלסמי (סלט מעולה שאני מתכננת לשחזר בבית בחג שבועות), פריטטה עם פטה, בצל ועלי תרד, "הביצה המושלמת" – ביצה עלומה על פסטו ופטריית פורטבלו (לא טעמתי אבל כולם מאוד היללו. מנה יפיפיה), מאפה (מעין פיצה) גבינת עיזים, שקדים, ארוגולה ואגסים ביין (לא כל כך התחברתי), מאפה (מעין פיצה) גבינת מוצרלה, עוף וירקות בשמן זית (מעולה), ביצי שליו קטנות וחמודות על ממרח "תומה" וכרישה (למרות שאני לא כל כך אוהבת מאכלי ביצים, את זה הייתי חייבת לטעום. הוא היה מעולה), סיניה עם חציל, בשר טלה טחון, יוגורט, סומאק, בצל, עגבניות מיובשות וטחינה ירוקה (בשלב זה כבר לא הייתי מסוגלת לאכול, אבל כולם מאוד אהבו את המנה הזו), "חומוס" סלק, פלטת בשרים כבושים (כרעיים בתימין וסילאן, חזה עוף בלימונים כבושים) ומיושנים (סינטה ושייטל מיושנים במלח), פלטת גבינות (גבינות כפירה ואלה מחוות "הר הרוח", גבינה ביין מאיטליה, גבינת סנט מור של משק יעקבס, ועוד), וטארט עיזים עם בצלים מקורמלים שהוגש עם צ'אטני עגבניות.

אחרי כל זה (התחלתי לתהות איך בדיוק אצליח לנהוג הביתה אחרי כל האוכל הזה), גם קיבלנו קינוחים: חציל מסוכר על גלידת פיסטוק ושושנת פילו, טירמיסו, טארט שוקולד עם גלידת וניל אמניאק ומילפיי קרם פטיסייר עם תותים. התלהבתי בעיקר מהחציל המסוכר (שלא היה לו טעם של חציל בכלל), ושאר הקינוחים לא ממש עשו לי את זה. טארט השוקולד היה נחמד.

בערב האווירה במקום שונה, התאורה עמומה, המנות גדולות ומורכבות יותר, וכמובן נוטות יותר לבשר, טלה ודגים.

"המטבח של רמה" הוא מקום מהמם. האווירה הקסומה, הנוף המדהים, השקט, אפילו כלי האוכל וההגשה מקרמיקה משתלבים באופן מדויק כל כך עם המקום. אני כבר יודעת מה נעשה ביום הנישואים הבא שלנו – נזמין לילה בצימר של רמה, ששוכן ליד המסעדה, נשתכשך לנו ב-hot tub, נאכל ארוחת בראנץ' מעלפת, ונטייל ביערות יחד עם סלסלת פיקניק של "הר הרוח". אני בטוחה שאם קיימות פיות, זה המקום שבו יתגלו לעינינו.
וחוץ מזה, זה גם קרוב לכנאפה באבו גוש.

יש אלבום עם תמונות נוספות מהסיור בדף הבלוג בפייסבוק.


ביקור ברד ולווט קאפקייקס, תל אביב

לפני מספר שבועות ראיתי הצעה באתר grouper לשובר בשווי 60 ש"ח  ל-Red Velvet קאפקייקס במחיר של 30 ש"ח. כמובן שברגע שזיהיתי את המילה "קאפקייקס" נפערו עיניי, וקניתי את השובר מבלי להסס. ביום שישי בשבוע חג החנוכה אייל היה בחופש, אז אחרי שראינו הצגה ביחד מטעם העבודה שלי ("הנסיכה והצפרדע", לא משהו), נסענו לתל אביב לרכוש כמה קאפקייקס.

רד וולווט קאפקייקס שוכנת ברחוב אבן גבירול 9 בתל אביב. זהו מקום קטנטן וחמוד שמוכר בעיקר קאפקייקס בסגנון ניו-יורקי, אך גם בראוניז, מאפינס, עוגיות ועוד. הבעלים הם זוג צעיר ונחמד שחי 4 שנים בניו יורק, וכשחזרו לארץ החליטו להביא את בשורת הקאפקייקס גם לכאן.
הקאפקייקס עצמן הן קאפקייקס בטעמים קלאסיים – וניל, שוקולד, גזר, קוקוס וכמובן – רד וולווט ("קטיפה אדומה"). לציפויים יש צבעים וטעמים שונים ומשונים – בננה, ליים, נענע, שוקולד, וניל, גבינת שמנת ועוד.
אייל בחר קאפקייקס שוקולד עם ציפוי וניל בצבע ירוק, ואני בחרתי עוד 6 קאפקייקס לקחת הביתה – גזר עם ציפוי גבינת שמנת, קוקוס, שוקולד עם ציפוי ליים, וניל עם ציפוי נענע, רד וולווט עם ציפוי גבינת שמנת, שוקולד עם ציפוי בננה.
כולנו (אני, בעלי ואייל) אהבנו מאוד את הקאפקייקס. הן לא מתוקות מידי, שזה הדבר העיקרי שאהבתי, והציפויים פשוט מעולים. אהבתי במיוחד את קאפקייק הגזר בציפוי גבינת שמנת, וגם קאפקייק השוקולד בציפוי בננה ובציפוי ליים היה מעולה.
הקאפקייקס נשמרו במקרר מספר ימים, והיו טעימים באותה מידה גם אחרי יומיים.

קאפקייק אחד עולה 13 ש"ח. אם קונים מעל 6 קאפקייקס, המחיר יורד ל-11 ש"ח לקאפקייק.

בקיצור – מומלץ. הבעיה היחידה שלי עם המקום, ובעצם עם כל המקומות בתל אביב, זהו נושא החניה. חניתי בחניון היכל התרבות ואני מעדיפה להדחיק את המחיר ששילמתי עבור חניה של פחות משעה.

למקום יש אתר וגם דף בפייסבוק. החברים של הדף בפייסבוק מקבלים הנחה בחנות, אז שווה להירשם.

 

 

 

 

 

 

 


פסטה דלה קזה – ביקור בסניף החדש בקניון שרונים בהוד השרון

"הפסטה שלנו היא לא מכאן", מצביע משה בראל מ"פסטה דלה קזה" על ראשו. "היא מכאן", הוא מניח את כף ידו על ליבו. האיש הגדול הזה מתרגש, וגם אני מתרגשת.
בעצם, כשאני חושבת על פסטה דלה קזה אני תמיד קצת מתרגשת, גם בגלל המוצרים המעולים ובעיקר בגלל המשפחה שמאחוריהם. המפעל המשפחתי הזה מייצר פסטה איטלקית טרייה בעבודת יד כבר יותר מ-10 שנים. אני מכירה אותם מהסניף הראשון במושב כפר מל"ל, שזהו המושב בו נולדתי וגדלתי. לאחר מכן פתחו חנות גם ברמת השרון, וממש לאחרונה פתחו חנות חדשה בקניון שרונים החדש בהוד השרון, לשם הוזמנתי לביקור יחד עם בלוגרים נוספים. משה בראל הוא אב המשפחה, שהקים את המפעל הזה, ויחד איתו עובדת היום גם ביתו מיכל (שלמדה שנה מתחתיי בבית הספר). מדובר באנשים מקסימים, חייכנים, רחבי לב, שמייצרים מוצרים טעימים טעימים.
התחלנו בטעימות  של הפוקצ'ות, פריכות ונהדרות, בין הטעימות ביותר שאכלתי. במיוחד אהבתי את הפוקצ'ה עם עגבניות השרי. אחר כך בניצה – פשטידת בצק פילו וגבינות. טעימה טעימה טעימה. מיכל סיפרה שזו "פשטידת בוקר שבת" שלהם בבית.
עברנו לפסטות – קפלצ'ו תרד (כיסנים גדולים דמויי טורטליני), רביולי תרד ופרמזן, רביולי ארטישוק ירושלמי… עם תועפות של פרמזן מגורר ורוטב של פסטה דלה קזה. כמה טעים… ואני, שבכלל לא אוהבת תרד, מלקקת את השפתיים ואת המזלג ורוצה עוד. 

החנות החדשה בהוד השרון היא למעשה מעדניה. ניתן לרכוש בה פוקצ'ות, פיצות, פסטה טרייה מהמון סוגים (פטוצ'יני, פפרדלה, ניוקי תפוחי אדמה וניוקי בטטה, רביולי בשלל מילויים – ארטישוק ירושלמי, גבינות, חציל, תרד ועוד ועוד), רטבים וממרחים שהם עושים בעצמם, פרמזן מגורר, מוצרלה די בופאלה, וגם קישים וקינוחים (טירמיסו, פאי תפוחים, פאי אגסים). הכל עבודת יד, הכל ביתי ומחומרים טבעיים. הפסטה עשויה כמובן מקמח דורום אמיתי שהם מייבאים מאיטליה.
אני קניתי ניוקי בטטה ורביולי ארטישוק ירושלמי, וקיבלתי במתנה פטוצ'יני ורביולי פרימוורה. את הפסטות הטריות חייבים לשמור במקפיא, ולפני ההכנה פשוט מוציאים אותן "וזורקים" למים. על אריזות הפסטה יש הוראות הכנה, והבראלים כמובן ישמחו להסביר על דרכי הבישול  ולהדריך אתכם. באתר שלהם יש גם מתכונים.
במקרה הזה ההמלצה שלי באה באמת מעומק הלב. אתם חייבים להכיר את המשפחה המקסימה הזו והמוצרים הטעימים שלהם. 

את המוצרים של פסטה דלה קזה ניתן להשיג גם בעדן טבע מרקט וגם במעדניות. תושבי שכונת מגדיאל בהוד השרון – ב"גבינות המשק" ברח' סוקולוב גם ניתן להשיג את המוצרים שלהם.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבניצה המופלאה (אנסה להתחקות אחר מתכון ולהכין): 

 

משה מכין רביולי ארטישוק ירושלמי: 

 

מחירים: 

 

 


סיור בלוגרים לקראת פסטיבל "טעם כינרת" 2010, 2-11 בדצמבר

פסטיבל "טעם כנרת" מתקיים השנה זו הפעם השישית ביוזמת עמותת התיירות עמק הירדן וסובב כינרת. זהו פסטיבל קולינרי השם דגש על תוצרת מקומית של האזור (בננות, אבוקדו, תמרים, דגים, בשר טלה, ועוד… יש באמת מכל טוב שם בצפון), מסעדות ויצרנים מקומיים. ביום שישי האחרון הוזמנתי יחד עם קבוצה של בלוגרים לסיור בצפון בכמה מהמקומות שישתתפו בפסטיבל. זה היה יום עמוס חוויות (ואוכל) וממש ממש כיפי. הפסטיבל מתחיל ב-2.12, כלומר ביום חמישי הקרוב, א' חנוכה. ביום שישי גם אייל וגם יאיר בחופש, אז זו הזדמנות מעולה בשבילנו לקחת את הילדים – והיידה לכינרת!

התחלנו את הבוקר ב"מרינדו" בעין גב. מדובר בעסק של השותפים רועי ואיתמר, שקיים כבר 10 שנים. רועי ואיתמר התחילו בגידול של כבשים, והקימו מפעל קטן בקיבוץ תל קציר לשיווק בשר טלה, בעיקר למסעדות. מאוחר יותר הם החליטו לעבור לשיווק ללקוחות פרטיים, ופתחו אתר אינטרנט דרכו ניתן להזמין בשר (בכמות של מעל 5 ק"ג) לכל הארץ. בהמשך פתחו חנות גם ברמת השרון (קצביה ומעדניה), ואת מתחם הדגל שלהם בעין גב, היכן שביקרנו. מדובר במתחם שמכיל קצביה ומעדניה, פירות יבשים, תבלינים, גבינות, כלי בישול, יין, שמן זית ועוד המון המון דברים. ממש הסתחרר לי הראש 🙂 המתחם כולל גם מסעדה. ל"מרינדו" יש גם כרם ששוכן בתל פארס, עם זני קברנה, מרלו וסירה, שממנו מפיקים את היין של מרינדו, וכן כרם זיתים, שממנו מפיקים את שמן הזית של מרינדו. הטלאים שהם מגדלים הם מזן מרינו ומזן אסף.
ב"מרינדו" פגשנו את רועי (החתיך), את יענקל'ה מנהל המסעדה, את עלי הגריל-מן, וכן עברנו סדנת פויקה קצרה עם השפית ענת אוטולנגי (למרבה הפתעתי הסתבר שאין לה קרבה משפחתית ליותם אוטולנגי!). כסיפתח הוגשו לנו לשולחנות חציל קלוי מעולה עם טחינה וצנוברים, ולחם חם וטעים טעים. אחרי נסיעה של יותר משעתיים התנפלנו עליהם מורעבים… לאחר מכן קיבלנו נקניקיות וקבבים של מרינדו, יחד עם חרדל וטחינה.
אני חייבת פאוזה כאן. אני לא משתגעת על קבבים ונקניקיות, ולכן חשבתי רק לטעום חתיכה קטנה מכל סוג. תקשיבו, מדובר בקבבים ובנקניקיות הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי!! פשוט אין דברים כאלה!! כמובן שלא יכולתי להסתפק בחתיכה קטנה והייתי חייבת לאכול עוד ועוד… איך שחזרתי הביתה אמרתי לבעלי שאנחנו חייבים להגיע לחנות ברמת השרון ולקנות אותם (דרך אגב, מרינדו גם פותחים חנות חדשה בכיכר המדינה בת"א).
ענת הכינה תבשיל פויקה עם ירקות שורש, בשר טלה, בשר עגל, שמן זית ויין אדום של מרינדו. התבשיל היה טעים אבל מלא מידי בשמן בשבילי. התעניינתי אצל ענת ויענקל'ה האם ניתן לבשל בפויקה גם בבית, או שמדובר בבישול שטח בלבד. מסתבר שלא חייבים לקנות את סיר בישול הפויקה הכדורי והמיוחד (למרות שצורתו הכדורית היא מושלמת לסוג בישול כזה מבחינת אחידות הבישול והסירקולציה), אפשר לבשל תבשיל פויקה גם על הכיריים בבית עם סיר ברזל יצוק (שבמקרה יש לי… מממ…).
רועי גם הסביר לנו על חלקי הטלה השונים – צואר, כתף, אוסובוקו, צלעות, אוכף טלה, שוק וכו'. זה היה מאוד מלמד ומעניין.
במסגרת הפסטיבל, ב-2.12 תתקיים במתחם של מרינדו אליפות הפויקה לקבוצות (ההרשמה באתר של מרינדו). כל קבוצה צריכה להכין תבשיל פויקה, משלב איסוף העצים והדלקת האש ועד שהתבשיל מוכן. המנות יישפטו על הטעם, המקוריות, מרכיבים מפתיעים וכן על העבודה הקבוצתית ורוח הצוות. השופטים הם ראש מועצת עמק הירדן, השף אייל לביא והשף נחי אלקין. מי שלא מעוניין להשתתף בתחרות, יכול גם סתם לבוא ולצפות 🙂
האירוח של אנשי "מרינדו" היה פשוט מקסים, וזה היה ממש מרומם רוח בעיניי לפגוש כאלו אנשי אדמה, מלח הארץ, שמפיקים בידיים כל כך הרבה דברים טובים וטעימים מהארץ שלנו, ואוהבים את המקום ואת מה שהם עושים.

אחרי שופינג קצר בחנות (קניתי אגס מיובש, ג'ינג'ר מסוכר וחליטת לואיזה ונענע), עלינו על המיניבוס ונסענו למסעדת "קצה הנחל" שליד גינוסר.
על מסעדת "קצה הנחל" שמעתי בעבר ואף תכננתי בה ביקור, משום שהיא שייכת לסוג המסעדות שאני ובעלי מאוד אוהבים לקנח בה טיולים. מדובר במסעדה עם אוכל לבנוני, שמנוהלת בשיתוף פעולה של יהודים וערבים. המסעדה גדולה ומתאימה למשפחות, ויש לה גם חצר ענקית.
כשנכנסנו חיכו לנו על השולחן המון צלחות קטנות עם כל מיני סוגי סלטים – חומוס (טעים מאוד), טחינה עם עשבי תיבול, סלט גרגיר הנחלים (שהיה ירוק, רענן ומעולה), סלט בצל ירוק ולימון (ממש ממש מעולה), סלט גזר, במיה בעגבניות, קוביות גבינת חלומי מטוגנות (מאוד מלוח לטעמי), סלט כרוב, סלט גזר, סלט פאטוש עם גבינה מגוררת (שהיה מעולה), סלט חצילים קלויים ופלפל ירוק, ועוד ועוד ועוד. לאחר מכן הוגשה פלטת פסטלים: מיני-קובה, גלילת בצק ממולאת בשווארמה עוף (מתובל מידי בשבילי) ומשולשי בצק ממולאים בעולש בר. כמו כן הוגשו אורז עם בשר, מג'דרה בורגול ועדשים, ובורגול בעגבניות וחומוס.
כאילו שכל זה לא מספיק, הגיע לשולחן צוואר כבש מומלא בפריקי (חיטה ירוקה מעושנת) – תבשיל רך ונימוח (ומשמין), שהיה ממש טעים. לאחר מכן קיבלנו נתחי פרגית (ירך עוף) ממולאים באורז. ממש ממש טעים! ואני בדרך כלל לא מתלהבת ממנות כאלו. לסיום קיבלנו "שישברק" – כיסוני בצק ממולאים בבשר טחון, ששחו ברוטב יוגורט עיזים חם. קינחנו בקפה חזק ובמלבי.

איכשהו הצלחנו להתגלגל לעבר המיניבוס, מקווים בליבנו (וגם בקול רם) שהתחנה הבאה היא של מפעל לחדרי שינה. מה שנקרא – מסיכוני המקצוע… אחרי נסיעה קצרה נחתנו במרכז "תמר בכפר" במושבה כינרת. נכנסנו פנימה, רפים, עייפים ועל כרס מלאה, ואז – פייאסטה!!! קישוטים מקסיקנים, סנגרייה, קפירינייה, כובעי סומבררו, פונצ'ו, טורטיות, נאצ'וס וכל טוב מקסיקו 🙂 איזו שמחה! ישר התעוררתי לחיים. הכרנו את שף איתמר דוידוב, הבעלים של tres pesos, חברה לשיווק מוצרי מזון ומעדנים מקסיקניים – טורטיות איכותיות, סלסה ורדה, נאצ'וס עבודת יד ועוד ועוד. קיבלנו אוסף מתכונים מקסיקניים, ואיתמר הדגים הכנה של גוואקומלה ושל טורטיה מגולגלת שמולאה בפריחולס (קרם שעועית שחורה), עוף ואורז בסגנון מקסיקני וסלסה ורדה. בנוסף לכך טעמנו טומטיוס (tomatillos, פרי ממשפחת השלפחים שדומה לעגבניה קטנה ירוקה), פלטנו מקסיקני (פלנטיין, מעין סוג של בננה דרום אמריקאית) וסלסה של פלפלי חלפניו (jalapeno). אני ממש ממש התלהבתי, משום שקראתי המון על המוצרים האלו בבלוגי הבישול האמריקאים בהם אני נוהגת לגלוש, אבל מעולם לא יצא לי בפועל לטעום מהם עד יום שישי. איתמר, מצטערת אם הצקתי לך ביותר מידי שאלות 🙂 (הוא היה ממש מקסים וסבלני).
"תמר בכפר" הוא מרכז וחנות לשיווק מוצרים העשויים מתמרי עמק הירדן, ועוד המון דברים טובים אחרים – פירות יבשים, חליטות תה מיוחדות, ממתקים שמעולם לא יצא לי לראות (קשיו מצופה שוקולד, גרגירי חומוס קלויים מצופים בדרז'ה ועוד), המון מוצרים אחרים לבישול, מעדנים (גם של טרס פזוס כמובן) וכן כלי בישול, בית ונוי מקסימים. המרכז נמצא במשק שניידמן בכינרת ומנוהל ע"י ענבל ולילך המקסימות והחייכניות. במסגרת הפסטיבל בשישי 3.12 ייערכו בו סדנאות מקסיקניות של השף איתמר המיועדות לכל המשפחה. הכניסה חופשית – שווה לבוא!
את המוצרים של טרס פזוס ניתן להשיג בחנות המפעל בחולון וגם בסניפי עדן טבע מרקט.

לאחר עוד סיבוב שופינג קצר (קניתי קשיו מצופה בשוקולד, נאצ'וס מקמח תירס, רצועות הדרים מיובשות ותפוז סיני מיובש מסוכר), הפלגנו במיניבוס לתחנתנו האחרונה – חוות השוקולד "גליתא" שבקיבוץ דגניה ב'.
עכשיו, אני בגמילה משוקולד כבר הרבה זמן, ושוקולד די הפסיק "לעשות לי את זה", אבל  איך שנכנסתי לגליתא שכחתי הכל. הבית של עמי ותמי זה כלום לעומת המקום המתוק הזה. העיניים נפתחות, הפה נפער בתדהמה ואני חוזרת להיות ילדה למראה כל השוקולד המדהים הזה וכל האריזות הצבעוניות.
בגליתא השתתפנו בסדנאות שוקולד למבוגרים להכנת פטיפורים (בתבניות) ולהכנת טראפלס (בטבילה). נהניתי מכל רגע, למרות שמדובר במשימות לא קלות בכלל… גם לא היה קל להתאפק ולשים את הנוגט בתבניות במקום ישר לתוך הפה…
אחרי הסנדאות ראינו סרט על איך מכינים שוקולד – מעץ הקקאו הפורח ועד ייצור השוקולד עצמו. לאחר מכן שוב שופינג קצר (קניתי פרח שוקולד, חתול שוקולד וסביבון שוקולד לאייל, וקופסא של 9 פרלינים לי ולבעלי, וכל זה רק בגלל שממש התאפקתי כי אחרת הייתי קונה את כל החנות), וקיבלנו את הפטיפורים והטראפלס שהכנו. במסגרת הפסטיבל גלית אלפרט (השוקולטיירית והבעלים של גליתא) עורכת סדנה למבוגרים על עבודה עם שוקולד (טימפור), הכנת פרלינים, טראפלס ומוס שוקולד. הסדנה (בתשלום) תיערך ב-8.12 ויש להירשם אליה מראש. במסגרת הפסטיבל ייערכו גם סדנאות לילדים (בתשלום).

השעה כבר היתה 17:30 ואנו יצאנו בחזרה לכיוון תל אביב עייפים אך מאוד מאוד מאוד מרוצים…. זה היה אחד הימים הכי כיפים שהיו לי כבר הרבה מאוד זמן.

אירועים מיוחדים נוספים שיהיו במסגרת הפסטיבל:

  • ארוחת 5 מנות גורמה במסעדת "רוברג" בלבנים, מלווה במוזיקה וביין (2.12)
  • סיורים וסדנאות בחוות "עז עיז" במנחמיה
  • משתה במסעדת "צל תמר" באשדות יעקב איחוד (מסעדה מעולה, שביקרתי בה פעמים רבות בעבר)
  • מרתון ספינינג בחוות "תמרים פלוס" בקיבוץ כנרת (צריך לשרוף את כל הקלוריות האלו…)
  • סדנת דונטס ב"עוגתה" בקיבוץ דגניה
  • סדנאות אפייה לכל המשפחה ב"אגדת לחם" בגשר הישנה (ואם אתם כבר בגשר, תקפצו למסעדת רוטנברג. מסעדה מעולה)

ויש עוד המון מקומות ואירועים שונים. כל אתר מגיש גם מנה מיוחדת – "מנת הפסטיבל" – על טהרת התוצרת המקומית.

כדאי לבקר בדף הפסטיבל בפייסבוק (יש שם גם מידע וגם פעילויות ותחרויות נושאות פרסים לקראת הפסטיבל). יש עוד המון תמונות שצילמתי במהלך היום הזה באלבום בדף הבלוג בפייסבוק.


על הבר של מסעדת קוצ'ינה תמר

לפני כשבועיים הציעו באתר באליגם שובר בשווי 150 ש"ח למסעדת "קוצ'ינה תמר" בעלות של 75 ש"ח. מכיוון ששמעתי רבות וגדולות על המסעדה ועל תמר, אך מעולם לא ביקרתי בה, החלטנו אני ובעלי לרכוש שובר אחד ולנצלו באחת היציאות הזוגיות שאנו מצליחים לפרגן לעצמנו מידי פעם.
ביום חמישי שעבר, הסתבר באופן ספונטני שחמותי תוכל לשמור על הילדים, ואני התקשרתי ל"קוצ'ינה תמר" והצלחתי להזמין מקום ל-21:45, על הבר.
אני אקצר לכם את הסיפור – אנחנו כנראה לא נחזור ל"קוצ'ינה תמר". לא מסיבה קולינרית – האוכל היה מאוד מאוד טעים. הבעיה היא שכשמגיעים למסעדה כזו, גם בעלת שם וגם בעלת מחירים יקרים, מצפים לחוויה מסוימת ויחס מסוים. כזה לא קיבלנו.

זה התחיל משיחת הטלפון. "שלום", ענה לי מישהו. "האם הגעתי לקוצ'ינה תמר?", תהיתי. "כן", ענה. היה נחמד אם היו עונים מראש  ב-"קוצ'ינה תמר, שלום".
שאלתי אם יש מקום לזוג לשעה תשע וחצי. נעניתי שיש מקום רק על הבר. מכיוון שאני ובעלי דווקא מחבבים בדרך כלל ישיבה על הבר (הזדמנות לצפות מסביב וגם לנהל סמול טוק עם הברמנ/ית), עניתי שזה בסדר מבחינתי ושאני רוצה להזמין.
– "אז אני קובע לך על הבר בשמונה ורבע".
– "רגע, לא, אבל רציתי תשע וחצי".
– "אולי בשבע?"
– "לא, תשע וחצי".
– "רבע לעשר זה בסדר?"
– "בסדר".

השיחה היתה מעט מוזרה לטעמי, אבל אמרתי – נחליק.

הגענו בערב למקום. בכניסה הסתכלו עלינו המלצרים במבטים תמהים. לאחר מכן הגיעה המארחת, לבושה כאילו יצאה לסיבוב בשכונה עם הכלב. אוקיי. סליחה שאני סנובית וחושבת שיש להתלבש כראוי לעבודה. זאת אני.
הזדהיתי כזו שהזמינה מקומות על הבר. היא בדקה ברשימות, ואז הצביעה על הבר ואמרה – בסדר גמור, אתם מוזמנים לשבת.
הבעיה היא שעל הבר לא היה מקום לזוג. היה מקום רק ליחיד.
חזרנו למארחת, הסברנו את המצב, היא הזיזה את הזוג שישב בקצה השמאלי של הבר כסא אחד שמאלה (הרגשתי לא כל כך  נעים להקים ולהזיז זוג שבדיוק אכל את ארוחתו), וכך יכולנו להתיישב.
הזמנו יין מוסקטו (לי) ובירה איטלקית ששכחתי את שמה (לבעלי). החלטנו לחלוק במנה ראשונה ובמנה עיקרית, כי השעה כבר היתה די מאוחרת ולא היינו רעבים מאוד. בחרנו את המנות, הזמנו דרך הברמנית, ודיברנו לנו.
בשלב מסוים אני קולטת את הברמנית מדברת עם אחד המלצרים ואומרת לו בערך כך – "אתה רוצה כוס? אז תביא לי כבר את מנת הלחם לזוג שאני מחכה לה הרבה זמן. ביקשתי כבר כמה פעמים ואתם לא מביאים לי".
אז מסתבר שאנחנו "זכאים" ללחם וחמאה, שלאחר התעקשות הברמנית (שהיתה מקסימה באמת, דרך אגב) אכן הגיעו. הלחם עצמו היה לחם לבן עבה וכפרי ומצוין. גם החמאה היתה מעולה, רכה וטובה ולא קפואה וקשה כמו בהרבה מקומות.

ואז הגיעו המנות שלנו. אנחנו הזמנו ראשונה אחת ועיקרית אחת, אבל המנות הגיעו ביחד. הברמנית הנבוכה העירה למלצר/ית שהזמנו אותן בנפרד, אבל אנחנו כבר מחלנו על הסדר ואמרנו שנקבל אותם ככה, והיא הבטיחה שתפנק אותנו בצ'ייסר, וחוץ מזה "עדיף שזה הגיע ככה, אחרת היה לוקח לזה המון זמן להגיע".
אוקיי.
בהתחלה אכלנו רביולי טרטופו (רביולי במילוי ריקוטה, פרמג'אנו וכמהין ברוטב חמאת כמהין) שהיו מעולים. אני בדרך כלל לא אוהבת רטבים על בסיס חמאה או שמנת, אבל הרוטב הזה היה עשיר מבלי להיות שמנוני, וכמובן שניגבנו אחר כך את הצלחת עם הרוטב, שהיה באמת מצוין. הרביולי היו רכים ונימוחים, וממש נמסו לנו בפה.
 אחר כך אכלנו פפרדלה ורדה דל מארה (פסטה רחבה וארוכה העשויה מעשבי תיבול עם קלמרי, ראשי קלמרי, ושרימפסים שלמים לא מקולפים, מוקפצים ביין לבן, עגבניות, שום ועשבי תיבול) שגם היא היתה מעולה. פירות הים היו רכים ונהדרים, במיוחד השרימפסים. הגודל של המנה היה סביר.
החלטנו גם להתפנק בקינוח, אבל לא היו יותר מידי אופציות. רצינו טירמיסו, שהיה חסר באותו זמן. המליצו לנו על הגלידה, אבל אני מעדיפה טעמי סורבה (שאין) ובעלי לא חובב גלידה, כך שבסוף בחרנו בטרטופו שוקולד (ארבעה כדורי טראפלס שוקולד בטעמים של תפוז ונוצ'ולה – כלומר אגוזים. למה לא פשוט כתוב אגוזים?). הטראפלס היו באמת טובים, אבל אני כבר מזמן לא משתגעת על שוקולד, כך שהייתי מעדיפה לסיים את הארוחה במשהו קליל יותר או על בסיס פירות.
בנוסף לכך קיבלנו צ'ייסר של ליקר בזיליקום שהיה חזק ומעניין. בעלי אהב גם את הבירה האיטלקית ששתה.
בסה"כ שילמנו 225 ש"ח, לא כולל שירות ולא כולל הנחת השובר של באליגם.

יצאתי מהמקום מעט מאוכזבת. האוכל היה ממש מעולה, אין ספק, אבל לא קיבלתי את החוויה שציפיתי לה, האווירה של המקום והשירות היו מרושלים ולא נעימים מספיק (חוץ מהברמנית הנחמדה), והערב הזה לא ממש עשה לי חשק לחזור למקום במועד אחר.
סתם חבל.