ביום שישי האחרון נפתחו חגיגות פסטיבל "ראשית המסיק", לכבוד מסיק הזיתים של שנת 2010, שמתקיים בימים אלו. "יד מרדכי" מייצרים שמן זית משנת 2004, והשנה החליטו לראשונה לקיים אצלם חגיגות ופעילויות לכל המשפחה במסגרת הפסטיבל. בשישי הקרוב (5.11) תתקיים פעילות בקיבוץ בין השעות 10:00-15:00. פרטים ניתן למצוא בדף הפייסבוק של יד מרדכי.

הוזמנתי ביחד עם קבוצת בלוגרים לאירוע בקיבוץ לכבוד הפסטיבל. יש בליבי פינה חמה השמורה לקיבוץ הדרומי, עקב קרבתו לאשקלון, עיר הולדתו של בעלי, ובעיקר בזכות הביקור המקסים שלנו ב"בית הדבש והדבורה" בקיץ. אנשי "יד מרדכי" כל כך נחמדים וסימפטיים, ורואים עליהם עד כמה הם אוהבים את המקום ואת מה שהם עושים, שזה מדבק.
לאחר מזנון בוקר מושקע, פתחנו את ההתכנסות בהסבר על הסטוריית הקיבוץ מפי יאיר, מנהל הרכש. יאיר הוא מה שנקרא "איש אדמה" ו"מלח הארץ". אדם מקסים, שסיפר לנו על הקמת הקיבוץ ועל הקרבות הקשים שעבר במלחמת העצמאות, וכן על ענף שמן הזית בקיבוץ ובאיזור הדרום בכלל. מסתבר שאיזור הדרום הוא איזור מעולה לגידול עצי זית, משום שיש בו תנאים אידיאליים לגידול זיתים: קרינת שמש חזקה, גובה טופוגרפי, הבדל טמפרטורות גבוה בין היום ללילה, לחות נמוכה, איוורור מיטבי והשקייה במים מליחים.
היה נראה שיאיר היה יכול להמשיך לספר לנצח, וגם אנחנו יכולנו לעמוד ולהקשיב לו לנצח. ביקרתי בקיבוץ כשהייתי בבית הספר היסודי (במוזיאון "משואה לתקומה", ובשחזור הקרב מול המצרים), ואין לי ספק שבעתיד אבקר במקום עם ילדיי, על מנת שיכירו את ההסטוריה של המדינה שלנו ושל המקום.
לאחר מכן נכנסנו פנימה והתיישבנו לטעימות שמן זית. את הטעימות הנחתה אורית, טועמת שמן הזית הראשית של החברה. מסתבר שיש ג'וב כזה, ואוחזת בו בחורה צעירה, חיננית וחביבה ביותר, שרואים עליה עד כמה היא אוהבת את המקצוע שלה. אורית סיפרה לנו על תכונות שמן הזית ועל תהליך הטעימה.
תכונות שמן הזית מושפעות מזן הזיתים (סורי, ברנע, פיקואל וכו'), בשלות הפרי (זמן המסיק), שיטת המסיק (ידני, מכני) ובעצם מכל תהליך המסיק עצמו – שיטת ההובלה, משך ההובלה, זמן האחסנה, שיטת הכבישה (השיטה המומלצת היא כבישה קרה – בטמפרטורה נמוכה מ-35 מעלות) וכו'.
אנו נוכחנו בכך בזמן הטעימות, כאשר לזנים שמתאפיינים בדרך כלל בתכונות מסוימות היה טעם שונה לחלוטין, כנראה בגלל זמן המסיק המוקדם.

טעמנו שלושה סוגים שונים של שמן זית, משלושה זנים שונים: ברנע, מנזלינו וארבקינה. "ברנע" הוא זן שפותח בישראל. יש לו ארומות ירוקות ועשבוניות, והחריפות והמרירות שלו היו קלות. מנזלינו הוא זן ספרדי, שנחשב לעדין. גם ארבקינה הוא זן ספרדי שנחשב לעדין, אבל הארבקינה שטעמנו היה מריר מאוד וחריף מאוד, וגרם לי להשתעל כמה דקות טובות ולשתות הרבה מים.

למרות ההתמקדות בזנים שונים, למעשה שוק שמן הזית הולך יותר לכיוון של "בלנדים" (תערובות) של מס' זנים, כך שכל זן נותן את הצדדים הטובים שלו וכך מגיעים למוצר איכותי ומוצלח יותר. זו גם הגישה של יד מרדכי.

לאחר טעימות שמן הזית, היתה הפסקה קלה שבה טעמנו דוגמיות של דבש של יד מרדכי. אני מאוד התלהבתי מדבש מפרחי אבוקדו, דבש כהה עם טעם עשיר שיש בו נגיעות קלות שבאמת מזכירות אבוקדו. אלעד, מנהל השיווק, סיפר לי שדווקא הדבש הזה לא ממש "הולך" בשוק, ואנשים מעדיפים יותר את הדבש מפרחי אקליפטוס או מפרחי בר (המוצר הקלאסי של החברה). לא מבינה למה… כנראה עניין של טעם אישי.

לסיום – גולת הכותרת: סדנת בישול עם השף עמיר אילן (ממסעדת "הדסון" כיום), שהוקדשה לשמן זית ולטעם החמישי – אוממי (Umami). שמן זית תמיד מתקשר לי לטעמים איטלקיים וים תיכוניים, ואילו השף אילן הפתיע ושילב את השמן במנות אסייתיות, שילוב שבמחשבה ראשונה נראה מוזר, אך כשטעמנו… זה היה תענוג.
"אוממי" זה "טעים" ביפנית, והוא טעם השונה מארבעת הטעמים המוכרים – מר, מלוח, חמוץ, מתוק. קשה להגדיר אותו. באנגלית הוא נקרא savory, וזהו מעין טעם עשיר, בשרי, שקשור להימצאות חומצה גלוטמית באוכל (שממנה מפיקים מונוסודיום גלוטמט).

על השולחנות הונחו לחמים פשוט מעולים של מאפיית "לחמא" בחולון. היה להם קראסט (קרום) פריך ומצוין, ומאוד נהניתי לנגב איתם את כל הרטבים.

פתחנו במנת קרפצ'יו סלמון ברוטב "פונזו", שמורכב מסויה, ג'ינג'ר, מיץ ליים, שמן שומשום ומיץ ליים יוזו. פרוסות דקיקות של הדג סודרו על צלחת הגשה, ועליו יצקו את רוטב הפונזו וכן שמן זית. אני הרי מאוד אוהבת דגים, והמנה הזו היתה פשוט מעולה. אני מודה שקרפצ'יו דג זה משהו שבחיים לא העליתי על דעתי שאפשר להכין בבית, אבל כשראיתי את השף אילן חותך את הסלמון ומסדר על הצלחת, זה נראה לי ממש פשוט ואפשרי לחלוטין.

המנה הבאה היתה סלט קיסר עם רוטב מיוחד של מסעדת "הדסון". מעבר למרכיבים הקלאסיים של הרוטב – חלמונים, אנשובי, פרמז'ן, חרדל וכו', הרוטב כלל גם רוטב דנים תאילנדי, לציטין ופלפל שאטה. הסלט היה מורכב מעלי חסה פריכים מאוד, "שלג" של פרמזן מגורר, קרוטונים ביתיים, וכמובן הרוטב. סלט קיסר זו לא מנה שעושה לי את זה בדרך כלל, כי אני לא אוהבת רטבים שמנוניים, אבל הסלט והרוטב היו פשוט מעולים. לקחתי לי כמה מנות ולא יכולתי להפסיק לנשנש מהפריכות המופלאה הזו.

חזרנו לדגים: טירידיטו (בין סשימי לסביצ'ה) טונה אדומה ברוטב ויניגרט טירידיטו מעולה. לרוטב יש מראה של טחינה, אבל טעם שונה לחלוטין. הוא מורכב מחומץ אורז, ג'ינג'ר, סויה, שום, ליים, לציטין ושמן זית. הדג הוגש עם הרוטב ועם טוביקו – ביצי דג מעופף. אלו ביצים זעירות וירקרקות, שמתפצפצות בפה  והן טעימות מאוד מאוד מאוד. זו פעם ראשונה שאני טועמת טוביקו, ואני מחכה כבר לפעם הבאה.

לסיום הוכן סלט חסה פריכה ועלי בייבי עם פרוסות דקות של צנוניות ועם מקלות קולרבי. הסלט הוגש עם רוטב ויניגרט "נובו" – של השף היפני הידוע נובו (שאני שמעתי עליו בעיקר בהקשר למשקיע שלו – רוברט דה נירו – ולמסעדה שאותו דה נירו פתח לו בניו יורק). הויניגרט כולל חומץ אורז, סויה, שום, בצל מגורר, ג'ינג'ר, סוכר, פלפל שאטה, שמן שומשום ושמן זית. חלק מהאנשים קצת צחקו עליי שאני מתלהבת מסלט, אבל אני משוגעת על סלטים פריכים כאלה והרוטב היה ממש ממש מעולה. גם במקרה הזה לקחתי לי מנה נוספת 🙂

לצערי הרב כאן הסתיימה לה הסדנה. שאר החבר'ה המשיכו להם לפעילויות נוספות לכל המשפחה שהתקיימו במסגרת הפסטיבל. אני נאלצתי לוותר ולנסוע הביתה, מכיוון שכבר היתה שעת צהריים מאוחרת (2 בצהריים). 

אני כל כך שמחה שהזמינו אותי להשתתף באירוע הזה. הוא היה כל כך מושקע, ואנשי "יד מרדכי" כל כך התאמצו שיהיה לנו כיף ונעים. גם במהלך הסדנה הוחלפו צלחות אחרי כל מנה, וסלסלת הלחם התמלאה מבלי שהיה צורך לבקש. פשוט פינוק!
קיבלנו במתנה בקבוק שמן זית "ירוק רענן" של יד מרדכי, וכן בקבוק לחיץ של דבש עם נגיעות תפוז. אני מאוד אוהבת את הדבש הזה – לוחצים והדבש מחליק לו מהבקבוק ישר ללשון… נתתי גם לאייל לטעום והוא אהב את זה 🙂

אם יש לכם אפשרות, כדאי לבקר ביום שישי הקרוב בפעילויות ב"יד מרדכי". אני מקווה שבשנה הבאה הן יתקיימו גם בשבת, כדי שבפעם הבאה אוכל להביא גם את הילדים.

זה כבר פעם שניה שאני משתתפת באירוע בלוגרים של "יד מרדכי". אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט על רשמיי מסדנת בישול לבלוגרים וטעימות שמן זית של "יד מרדכי" שהתקיימה באמצע פברואר.

הקשב! ברוכים הבאים לטירונות של מאסטר שף. בתפקיד המ"כים: חיים כהן ואייל שני. בתפקיד הממ"ית: מיכל אנסקי. איזה לחץ!
אמרתי או לא אמרתי לכם שיצטרכו לקצוץ בצל במחנה האימונים? איזה פחד. עכשיו הבנתי סופית שגם אם איכשהו הייתי מצליחה לעבור את האודישנים (בעזרת סיפור קורע לב כלשהו?), בחיים, אבל בחיים, לא הייתי שורדת את מחנה האימונים. קודם כל, אני מבשלת בקצב שלי (שהוא לא מהיר במיוחד), קוצצת בצל "בינוני" ולא דק, מפרידה ביצים עם הידיים ולא עם הקליפה, ובחיים שלי לא פילטתי דג (בשביל מה יש מוכר דגים, בשביל מה?). באורז אני דווקא מוצלחת, אני חושבת, אבל מנגל מעולם לא תיפעלתי. על המנה שמייצגת אותי אני בכלל נבוכה לדבר, משום שאין לי מושג מהי. האם אני אמנון ברוטב עגבניות? האם אני קניידלך? האם אני חזה עוף בחלב קוקוס? אני גדלתי על "טבעול" ופירה, למען השם. אין לי זהות.
מה שבאמת התכוונתי להגיד זה – שאפו. שאפו לכל מי ששרד ועמד במשימות המלחיצות מוות האלו, וגם למי שלא הצליח לעבור לנבחרת בסוף – כל הכבוד. אני בחיים לא הייתי שורדת את זה. אריאלה, את מלכה למרות שלא עברת.

מחנה האימונים החל במחזות קורעי לב – טיפות דם מטפטפות, פלסטרים, חובשים, דמעות – מה קורה פה? תרגיעו. בהישרדות לא היה כל כך הרבה דם. הטפיחות על הכתף מאחורה הזכירו לי יותר מכל את הטירונות שלי, ואת המ"כית טופחת על כתפי כדי לסמן לי לירות בעוזי. מלחיץ משהו.
אחרי שסיימנו את מבחן מיומנויות הבישול סוף סוף הגיע האקשן האמיתי – הבישולים. לראות את המתמודדים לוקחים מצרכים ויוצרים מהם משהו שלהם היה באמת הדבר האמיתי, ואני מקווה שזה הקו שבו תמשיך התוכנית להבא. מעניין אותי אם בפרקים הבאים יגבילו אותם גם במוצרים או בשיטות בישול, ולא רק בזמן (משום שכפי שלמדתי בקורס יצירתיות בתואר השני שלי במנהל עסקים, כשמגבילים אותך – אז מתפרצת היצירתיות האמיתית).

מילה קטנה לגבי העריכה של התוכנית: אנשי "קשת", בילבלתם אותי נורא. קודם כל, במחנה האימונים היו אנשים שבכלל לא ראינו את האודישנים שלהם. לא יכולתם להראות אותם לפחות בקטנה? אני יודעת שהיתה תוכנית באמצע השבוע שהציגה את כל אלו שעלו למחנה האימונים, אבל לא ראיתי אותה, כי יש גבול – יש לי חיים ואין לי כוונה לראות מאסטר שף בכל אחד מימי השבוע (אחרת מתי אראה GLEE, "שקר לי", "המפץ הגדול" וגיא פינס? או חלילה, אבשל ואעשה כביסה?). דבר שני, במחנה האימונים היו אנשים שפשוט נעלמו פתאום – חלק עלו לשלב הבא ובכלל לא ראינו את זה, וחלקם הלכו הביתה מבלי שראינו. אחרי שבכינו עם כל אחד ואחד מהמתמודדים בשלב האודישנים, ככה אתם עושים לנו? הם נעלמים לפתע מבלי להשאיר זכר? ולמה לא עשיתם "קליפ סיום" של הנבחרת כמו שעושים בכוכב נולד? אני מודה שאני לא סגורה על מי עבר לנבחרת ומי לא.
לפחות הפעם היה נראה שהשיפוט מקצועי, וגם בעלי סיפורים מרגשים מצאו עצמם מחוץ לנבחרת.

בכל מקרה, פרקי מחנה האימונים הצליחו לבנות אצלי מתח וציפייה לקראת ההמשך. מעניין אילו משימות עוד יהיו.

לפוסטים נוספים על "מאסטר שף":
שבוע ראשון – אודישנים
שבוע שני – אודישנים

זה מה שלמדתי השבוע בתוכנית "מאסטר שף":

א. כולם אוהבים את חיים כהן
זה מדהים. האיש פשוט מלך ישראל. לכל מקום שהוא הולך, אנשים מתרגשים, מחבקים, מנשקים, נמסים למראהו. מעניין כמה מנדטים זה שווה. האמת? צודקים.

ב. מיכל אנסקי צריכה ללכת עם שיער פזור
המתמודדת הספרית אמרה לה ששיער אסוף מבגר אותה. האמת? צודקת.

ג. במיה זה הכי, אחי
מסתבר שחיים כהן מאוד אוהב במיה. מסתבר שבמיה קוטמים בתנועה סיבובית. מסתבר שבמיה היא עדינה ועדיף לא לחנוק אותה עם רוטב. מסתבר שהיו שלוש מנות עם במיה בתוכנית האחרונה, שתיים מתוכן עברו שלב. מסתבר שבכל חיי הכנתי רק תבשיל אחד עם במיה. אוקיי, הפנמתי.

ד. עליך לבשל כשהמקום בו נולדת מעוך לתוך האוכל שלך
כך הנחה אייל שני את המתמודד חסר האצבעות מבאר שבע. כך שיבח את עמית אהרנסון (ההורס) – שמרגישים את ירושלים בתבשילים שלו.
אני גדלתי במושב. אני מבינה עכשיו שעליי לבשל עם פירות הדר, אבוקדו ותותים. אמא ואבא, ממתינה למשלוח.

ה. לא מערבבים סוגים שונים של פירות ים
תהרגו אותי אם אני מבינה למה. מה רע בצלחת ענקית עמוסה בקלמרי, שרימפס, סרטנים, קוקי סן ז'אק וכו' וכו'. אני באמת לא מבינה.

ו. מושון מהסרטים של יהודה ברקן הוא עורך דין
וזו לא מתיחה.

ז. יש דבר כזה, סינסתזיה (ערבול חושים)
הקטע הזה הרג אותי. הוא חווה את יום שלישי כוורוד עתיק, המילה "סן קריסטובל" עושה לו בחילה, ויום שבת הוא לבן. לא הבנתי אם יש לו ילדים או לא, כי אצלי יום שבת נוטה יותר לסגלגל-אפור כהה, על שום העיגולים השחורים שמתחת לעיניים שלי ושל בעלי כשהילדים מעירים אותנו ב-6 בבוקר.

השבוע מפלס הבכי והעצב ירד קמעה. אמנם היו כמה מקרים עצובים של מוות במשפחה, נכויות ובעיות אחרות (וסליחה על הציניות, אבל כשדוחפים לך את הרגש בפרצוף, זה מתבקש), אבל היו גם קטעים הזויים אחרים כרוני ליבוביץ' האופנובנק, מושון מסרטי המתיחות של יהודה ברקן, אסתריקה נגיד, כרמל-כאמל (אתה מקסים), עינב שאימה ואחיותיה לא נותנות לה לבשל ואשת ריקודי העם מאשקלון. אם בשבוע הראשון עוד הבנתי פחות או יותר את ההגיון השיפוטי של השופטים, הפעם איבדתי אותם לגמרי. היה נראה שכל עוד יש לך סיפור, בישלת מהבטן, ואתה מראה את הרגש הנכון – אייל שני יעביר אותך. למה? ככה. מיכל אנסקי ורפי אדר נתנו טון יותר מקצועי הפעם.

תודה לאל, האודישנים נגמרו (ותודה לכם "קשת" שלא מרחתם אותם על פני מיליון פרקים כמו ב"כוכב נולד", כי באמת די), ובפרקים הבאים נצפה במחנה האימונים. מעניין אותי איך זה יהיה. האם כמו ב"כוכב נולד" הם ישאירו את המתמודדים ערים כל הלילה כדי לראות מי מסוגל לקצוץ בצל תחת לחץ? מקווה מאוד שלא.

לפוסט הראשון בסדרה על תוכנית הריאליטי "מאסטר שף"

ביום חמישי עלתה בערוץ 2 תוכנית ריאליטי חדשה – מאסטר שף, שבמסגרתה מתחרים בשלנים חובבים על התואר "המאסטרשף של ישראל". התוכנית שייכת ל"קשת" ומשודרת בימי חמישי ושבת.

הדבר הראשון שבלט לעיניי הוא ההשקעה הגדולה בתוכנית. לא באו פה לעשות משהו "חפיף", אלא השקיעו בעמדות בישול מצוידות, צילומי חוץ ועוד. הדבר השני שבלט לעיניי הוא עד כמה מבנה התוכנית מזכיר את התוכנית "כוכב נולד": ארבעה שופטים, חברים ומשפחה שמחכים מחוץ לדלת, הסינר שניתן לעוברים שלב, צילומי החוץ על המתחרים, ראיונות של המשתתפים באודישנים, השופטים שמפתיעים אותך בבית. לא ראיתי את המקור החו"לי, ומעניין האם הוא דומה או שונה.

אני מודה שאני לא חובבת גדולה של תוכנית ריאליטי ישראליות. תוכניות ריאליטי אמריקאיות אני חובבת יותר בגלל שהן פשוט טראש טהור – וזה כיף. בתוכניות הישראליות יש את מימד הרגש וה"אותנטיות" שהוא לעיתים מוגזם לדעתי, וזו גם אחת הבעיות שלי עם "מאסטר שף". אוכל ובישול בשבילי זה משהו כיפי, קליל, שעושים באהבה ושמחה, וקשה לי מאוד לשבת מול תוכנית שעוסקת באוכל ובישול, כשאני צריכה להחזיק את עצמי שלא לפרוץ בבכי עם כל מתחרה חדש שמציג את המנה והסיפור שלו. הסיפורים באמת מאוד מאוד מרגשים ונוגעים ללב, אך אסופה כל כך הדוקה שלהם, אחד אחרי השני, פשוט… מוציאה את התיאבון. המתחרה מוריה המתוקה והמתחרה הכבאי היוו אתנחתא שמחה וקלילה מכל העצב והבכי. מוריה המקסימה היא הפייבוריטית שלי כרגע.

למרות כל זאת, אין לי כוונה לפספס את התוכנית, ואני מקווה שכשנגיע לשלב המשימות התוכנית תעלה שלב ותעבור להיות יותר fun, קצבית ומותחת.

מילה על השופטים – "קשת" שיחקו אותה עם הרכב השופטים, והצליחו לגבש הרכב של אנשים מקצועיים שיודעים על מה הם מדברים, ועם זאת יש להם גם את נגיעת הסלבריטאיות והטלוויזיוניות. חוץ מזה, מיכל אנסקי מהממת, וקשה לי להתגבר על השמלות המדהימות, על החינניות שבה היא אוכלת, על השיער שלה ועל החיוך. מדהימה שכמוך, אולי תצאי איתי לקפה ועוגה?

אני מאחלת בהצלחה לכל המתחרים בתוכנית, ומקווה גם ליהנות מהצפיה וגם ללמוד דברים חדשים.

קרדיט על הצילום: הצלם פיני סילוק

עוד 3 שבועות בדיוק, ב-2 בנובמבר, אחגוג את יום הולדתי ה-32. אני מאוד אוהבת ימי הולדת ומתנות, גם שלי וגם של אחרים. התחלתי כבר לחשוב איזו עוג(ו)ת יום הולדת אכין לעצמי, וכן אילו דברים הייתי רוצה לקבל במתנה. כל שנה אני קונה לעצמי מתנת יום הולדת – מפנקת את עצמי במשהו שאני רוצה ואוהבת, וגם השנה אעשה זאת. אני די מתרגשת לקראת יום הולדתי. עברה עליי שנה לא פשוטה, אבל הנה היא מסתיימת, ואני יודעת שהשנה הקרובה תהיה הרבה הרבה יותר טובה 🙂

אז מה הייתי רוצה?

המתנות האוניברסליות
א. בריאות
ב. בריאות
ג. בריאות
ד. מימוש עצמי
ה. הצלחה
ו. אושר
ז. עוד כמה שעות ליממה

המתנות הפרקטיות
א. זסטר של מיקרופליין
ב. מנדולינה, אבל כזו סופר-איכותית.
ג. שובר לסדנת בישול, אבל כזו שרק יושבים בה ומסתכלים על השף, ואחר כך אוכלים. לא בא לי לעבוד קשה.
ה. ספרים מה-wish list שלי ב-Amazon
ו. Pastry Blender (מין כלי ידני כזה להטמעת חמאה לתוך קמח)

מותר לחלום
א. Kindle או Tablet PC (לא Ipad, אני מחרימה את Apple…) שאוכל לטעון אליו מתכונים וספרי בישול ולבשל איתו במטבח.
ב. מנוי למגזין בישול מחו"ל – למשל Everyday Food של מרת'ה סטיוארט, או Good Food של ה-BBC
ג. עוד נסיעה ללונדון כדי שאוכל לבקר בשאר השווקים שהחמצתי, ולהקדיש יום שלם ל-Books for Cooks.
ד. נסיעה לארצות הברית לביקור בחנויות המדהימות שיש שם המתמחות באפיה (ובעוד מקומות אם אני כבר שם…)
ה. מאמן כושר אישי, כדי שאגיע סוף סוף בחזרה למידה 38

לא קשור לבישול או אוכל
א. בגדים!!!
ב. נעליים!!!
ג. תכשיטים!!! (למשל מה-Etsy favorites שלי)
ד. אקססוריז!!!

ספינת המלחמה HMS Belfast היא ספינת מלחמה בריטית ותיקה, שכיום עוגנת בתמזה ומשתמשת כמרכז מבקרים. מדובר באטרקציה חביבה ביותר, שנהנינו מאוד לבקר בה. אייל במיוחד התלהב משלל המכונות, טילים, בוכנות ו-whatever שהוא ראה שם. הוא ואביו המהנדס (בעלי) שוטטו להם בחלקי הספינה השונים ובחנו כל מיני חלקים מכניים. אני טיילתי לי (עם יאיר בעגלה) בתערוכה מקסימה המשחזרת את החיים על הספינה – מגורי הקצינים, מגורי החיילים "הפשוטים", המתפרה, המרפאה, ו… גם המטבח 🙂
אז מה אכלו המלחים הבריטים? 

מכינים פיש (כחלק ממנת פיש אנד צ'יפס): 

מקלפים תפוחי אדמה לצ'יפס: 

התנורים של מטבח הספינה: 

איזה בשר…: 

מכינים לחם לכל הספינה. הרבה עבודה! 

מחלקים את מנת הרום המוקצבת לכל מלח:

ובסוף… צריך לנקות את הכלים. אפשר ששני גברים חסונים יבואו גם אליי הביתה וישטפו כלים?

בסך הכל, נראה שהם חיו די טוב מבחינת אוכל. אוכל פשוט – אבל טעים 🙂

 צר לי לאכזב אתכם, אבל הפוסט הזה לא יהיה מוקדש למסעדות גורמה שדגמתי ברחבי לונדון. האוכל היה אחד הדברים הכי פחות חשובים לנו בטיול, ולא רצינו להוציא עליו הרבה כסף, או לבזבז בגינו זמן. פינקנו את עצמנו במסעדה רק פעם אחת, ובשאר הפעמים אכלנו "תוך כדי" ו-"על הדרך" – בחדר במלון, על הדשא ליד ה-London's Eye (הגלגל הענק), בשיט בחזרה מגריניץ'… לראות את הדינוזאור טי רקס ב-Natural History Museum שוב ושוב ושוב היה הרבה יותר חשוב! (לפחות לחלק מאיתנו, ששמו מתחיל ב-א'…)

מי שיותר רציני מאיתנו, יכול להיעזר באתר הקופונים הזה, המכיל קופונים למסעדות שונות, חלקן רשתות (דילים שונים כמו 1+1, וכו'), אותו תרמה לי כרמית המופלאה, שאותה היכרתי בתואר השני שלי (היא היתה רכזת הסטודנטים. מסקנה: היה שווה לעשות תואר שני), ושגרה כעת עם משפחתה בלונדון.

אז איפה כן אכלנו?

Wagamama
מסעדת הנודלס המפורסמת מכולן, שבה אכלתי לראשונה לפני 8 שנים, בסניף המקורי ליד המוזיאון הבריטי. היום יש סניפים ברחבי לונדון, ואנו אכלנו בסניף שליד ה-Tower of London. למי שלא מכיר, מדובר במסעדה אסייתית, שבה האוכל מוגש לשולחן מיד כשהוא מוכן, כך שיכול להיות מצב שבו המנות יופיעו שלא בסדר שהזמנתם אותם (מי שמכיר את מסעדת זוזוברה בהרצליה – מדובר באותו סגנון). רמת המחירים היתה דומה לארץ (בזכות שער החליפין הסביר של הפאונד), והאוכל היה טעים מאוד. אני אכלתי chicken tama rice – מנת אורז עם פטריות ועוף ברוטב יין אדום, שהיתה מעולה. בעלי אכל wagamama ramen ואייל אכל נודלס עם סלמון וירקות (מנת ילדים). כל ילד מקבל כוס עם צבעים וכן דפי צביעה עם תרגילים שונים.

מקדונלד'ס
כשסיפרתי לאנשים שאנחנו נוסעים ללונדון, ושאני מוטרדת מנושא האוכל, כולם אמרו לי – מה הבעיה, אוכלים במקדונלד'ס!
כן, כן, אני יודעת שזה ג'אנק פוד, אבל כשצריך משהו מהיר ומשביע, ומקום עם שירותים, זה עושה את העבודה… הילדים שלי לא אוכלים המבורגרים של מקדונלד'ס, אבל מסתבר שבלונדון אחת האופציות בארוחת הילדים היא של אצבעות דג, ודגים הם אוהבים מאוד, כך שמבחינתנו זה היה מעולה.

שווקים
ביקרנו בשוק Borough Market ובשוק בגריניץ'. בשניהם יש הרבה דוכנים שניתן לקנות בהם אוכל מוכן מכל הסוגים.

פיש אנד צ'יפס
אי אפשר לבקר בלונדון מבלי לאכול את המאכל הקלאסי הזה! במיוחד שהילדים שלי מאוד אוהבים דגים. אפשר להשיג את המנה הזו כמעט בכל מקום. אנחנו לקחנו take away ממקום בשם The Fish & Chip בגריניץ', ואכלנו בסירה בדרך חזרה לווסטמינסטר. היה מעולה.
אייל עם פיש ביד אחת, צ'יפס ביד שניה:

מרקס & ספנסר – Food
איזור האוכל של מרקס & ספנסר שווה במיוחד, ואפשר לשבת שם לאכול וגם לקנות אוכל מוכן מעולה – סנדביצ'ים, סלטים, קינוחים, סלטי פירות ואפילו סושי. לא מדובר פה בכריכים קרים ועלובים שאתם מכירים מחנויות הנוחות של תחנות הדלק פה בארץ, או בסלטי חסה עם שקית רוטב אלף האיים. אנחנו קנינו שם (ואכלנו בחדר במלון) סלט קוסקוס עם ירקות קלויים (מעולה), סלט אורז פראי ושרימפס ברוטב לימון-קוקוס (גם מעולה), סנדביץ' עם נתחי עוף, סנדביץ' עם שרימפסים קטנים, סלט פירות (אבטיח, מלון, אננס וענבים) ומוס שוקולד ומסקרפונה. מומלץ.

Tesco
סופרמרקט שאפשר למצוא בכל פינה, וגם שם ניתן לקנות אוכל מוכן – סנדביצ'ים וסלטים שונים. קניתי שם גם עוגיה גדולה ומעולה עם חתיכות שוקולד… יאמי.

Pret a Manger
רשת שניתן לקנות בה סנדביצ'ים, טוסטים, סלטים, עוגיות וקינוחים שונים. אכלתי משם סנדביץ' אבוקדו ושרימפס שהיה מעולה.

קאפקייקס, עוגיות ובתי קפה:

Ben's Cookies – רשת שמוכרת בעיקר עוגיות גדולות וטעימות, מכל מיני סוגים. אכלתי עוגייה עם חתיכות תפוזים ושוקולד חלב שהיתה מעולה.

Ella's Bakery – מקום בקובנט גרדן שמוכר קאפקייקס. בוודאי כבר הבנתם שיש לי משיכה עזה לקאפקייקס, ולכן כשראיתי את המקום הייתי חייבת להיכנס. אחד הדברים החמודים/מיוחדים בקאפקייקס שלהם, הוא קישוט של נצנצים (גליטר). לגבי הטעם – זה כנראה תלוי מה לוקחים. אייל בחר בקאפקייקס שוקולד שהיה טעים. אני בחרתי בקאפקייקס עוגיות אוראו שלא הייתי מסוגלת לאכול. הוא היה שמנוני ומתוק מידי בשבילי.

Kitchen & Pantry – בית קפה באחד הרחובות הסמוכים לחנות Books & Cooks. נכנסנו לשם כדי להתאושש מהביקור האינטנסיבי. מקום חביב עם הרבה ספות וכורסאות. יש שם עוגיות, מאפים, קרפים וגם אוכל ממש. בעלי שתה שם קפה, ואני אכלתי עוגיית שוקולד לבן ומקדמיה שלא היתה משהו.

Starbucks – יש סניף בכל חור. אני מציינת את המקום רק בגלל שיש להם יחס מיוחד לילדים – אם אומרים שהמשקה החם הוא לילד, מקבלים אותו בטמפרטורה מעט נמוכה יותר, שמותאמת לילדים. הנה משהו שבארץ צריך ללמוד ממנו, במיוחד בהתחשב בטמפרטורת ההגשה הגבוהה שבה מגישים מנות ילדים במסעדות.

זו ההתנסות שלנו, וכמובן שיש עוד רשתות ומקומות רבים לאכול בהם. לא ניסינו לאכול בפאבים (אולי בביקור הבא). ההמלצה העיקרית היא לאכול את הארוחה החמה בצהריים – כי אז יש עסקיות ומבצעים, והמחירים זולים יותר. אתם מוזמנים להשאיר טיפים נוספים בתגובות.

ארורים יהיו הבריטים. מי זה סוגר חנות ספרי בישול בשעה 18:00 בערב?? חסרי לב.
סתם, סתם, זו אשמתנו בדיוק באותה מידה שזו אשמתם של הבריטים, שבסך הכל רוצים ללכת לביתם מוקדם, כנראה, ואינם צריכים לקחת בחשבון את קיומה של המשפחה הישראלית שהתעכבה באיזור הדינוזאורים של ה-Natural History Museum. את הביקור בחנות ספרי הבישול Books for Cooks לא רציתי בשום אופן לפספס, למרות שלא היינו בטוחים כי נצליח להגיע בזמן לפני הסגירה. החנות ממוקמת בנוטינג היל, ברחוב Blenheim Cresent מס' 4. נאמר לנו שתחנת הרכבת התחתית Notting Hill Gate קרובה לשם, אבל זה לא נכון, אלא אם כן אתם מחשיבים הליכה מהירה-חצי ריצה של 15-20 דקות כ"קרוב". עצתי: הגיעו בבוקר (החנות נפתחת ב-10:00), וקחו אוטובוס מהתחנה לשם. שימו לב כי החנות סגורה בשלושת השבועות האחרונים של אוגוסט, ב-10 ימי הכריסטמס, ובימי ראשון ושני. בנוסף לכך, לפי מפת החנות יש עוד תחנת רכבת תחתית – Ladbroke Grove – שאולי היא קרובה יותר.

הצלחנו להגיע לחנות דקה לפני הסגירה. בעלי שם רגל בדלת והסביר כי אשתו, להלן אני, היא בלוגרית בישול, שהגענו מישראל במיוחד ושאנחנו חייבים לבקר בחנות. בעל החנות הסכים לתת לי כמה דקות להסתובב שם, במהלכן ניסיתי להסדיר את נשימתי (בעל החנות החביב הציע מים), ולספוג את כל מה שהיה לחנות להציע. החנות, כשמה, מוקדשת אך ורק לספרי בישול, מכל הסוגים והמינים, חדשים וישנים. לא היה לי זמן לבדוק מדף מדף, אבל בביקור הבא בוודאי אעשה את זה. ממה שהצלחתי לשים לב, החנות מחולקת לפי נושאים (מטבח הודי, יווני, אפיה וכו'), ומכילה גם מטבחון – Test Kitchen – שבו מתארחים שפים וכן מנסים מתכונים מתוך הספרים השונים בחנות.
מכיוון שלא ידעתי לבחור תוך דקות ספורות איזה ספר בישול אני רוצה (התשובה הבלתי מעשית היתה, כמובן, את כולם!), בחרתי לרכוש את אוסף ספרי הבישול של החנות (חמישה במספר), שמהווים אוסף של המתכונים הטובים ביותר בעיני בעל החנות, העובדים והלקוחות. מדובר במתכונים שנוסו ב-Test Kitchen וזכו להצלחה גדולה בקרב כל הטועמים.

על השולחן ניתן לראות את הספר החדש של דונה היי – Seasons, ואת הספר החדש של נ'ייגלה לואסון – Kitchen. חשבתי לקנות את זה של נייג'לה, אבל הוא יקר (ועבה מאוד). 

המחשבה הראשונה היתה פשוט לקחת עותק מכל אחד, ולברוח.

וזהו ה-Test Kitchen:

לסיכום, לחלוטין לא מיציתי את הביקור. עוד סיבה לחזור ללונדון 😉 או לחילופין לעבור להתגורר בחנות, אם לא אצליח לממש את תוכניתי להתגורר ב-Borough Market (סתם) 😛

פוסט זה הוא חלק מסדרת פוסטים בנושא תזונת ילדים ותינוקות. הדעה המוצגת כאן היא דעתי האישית בלבד, על בסיס ערכיי וניסיוני בגידול ילדיי. אין לי ידע מקצועי בנושא ואין לי שום כוונה להשפיע או ללמד, אלא רק להביע את דעתי. נא כבדו אותה.

אחד מהיתרונות בלגדל ילד Foodie כמו אייל (ובעל הרגלי אכילה נהדרים, עליהם הרחבתי בפוסט הקודם), הוא שממש נחמד ללכת איתו למסעדות. הוא לא מתרוצץ לכל עבר, מסרב לגעת באוכל ועושה בלגן. להפך, הוא יושב במקומו, אוכל את המנה שלו וטועם מהמנות שלנו.

אחד מהחסרונות בלגדל ילד Foodie כמו אייל, הוא שהוא לא אוכל דברים שנחשבים "אוכל של ילדים", כך שיציאה איתו למסעדה יכולה לעלות לא מעט כסף. אמנם באופן כללי אייל אוכל כמעט הכל, כולל סושי, פירות ים, גפילטע פיש, דגים (מזהים מכנה משותף?), וכמובן את כל מה שמגישים בצהרון, אבל עדיין יש דברים שהוא לא ממש מת עליהם – למשל פיצה, שניצלים, או המבורגר של מקדונלד'ס (הוא בדרך כלל יאכל את שלושת הנ"ל רק אם אני אכין אותם או אם יוגשו בצהרון).
זכורה לי למשל יציאה למסעדת פירות ים שבה מנת הילדים כללה רק שניצל עוף (35 ש"ח). אייל ביקש שרימפס (85 ש"ח). הבהרתי את הנקודה?

ראיתי באינטרנט פרסומת לפסטיבל "שף תאכל KIDS" – ארוחת ילדים במסעדות נבחרות ב-10 ש"ח בלבד, עד ה-30 בספטמבר. בהתחלה ממש התלהבתי. דימיינתי לעצמי את אייל במסעדת צרפתית, אוכל לו מנת ביף בורגניון קטנה, או במסעדת בשרים, לועס סינטה, או במסעדת פירות ים, אוכל שרימפס בחמאה ושום.

אבל אז נכנסתי לאתר הפסטיבל, עברתי מסעדה מסעדה והסתכלתי על התפריטים.

תגידו לי, על מי אתם מנסים לעבוד פה? תקראו לזה פסטיבל "אנחנו תקועים עם הילדים בסוכות ובא לנו מסעדה אבל אנחנו לא רוצים להוציא עליהם הרבה כסף", וזהו. 90% מהתפריטים של המסעדות פשוט חוזרים על עצמם, ומכילים פחות או יותר את הפריטים הבאים:
נקניקיות, פסטה ברוטב עגבניות/בולונז/שמנת פטריות, שניצלונים או שניצל, פיצה, צ'יפס, המבורגר.

הלו??? בשביל זה אני לוקחת את הילד למסעדה? אני יכולה להגיש לו את הדברים האלה גם בבית! שלא לדבר על כך שבכל שבוע הוא אוכל שניצלונים, שניצל והמבורגר בצהרון (ושלא לדבר על כך שנקניקיות זה פשוט, אבל פשוט, אוכל זבל שאינו בריא).
כשאני הולכת למסעדה אני רוצה לאכול דברים מיוחדים ושונים, דברים שלא אכין לעצמי ושאני לא רגילה לאכול ביום יום. כשאני לוקחת את הילד שלי למסעדה, אני רוצה בשבילו את אותו הדבר: שיתנסה בטעמים חדשים, בשילובים לא רגילים. במקום נקניקיות/שניצל/המבורגר רגילים ומאוסים, היה אפשר להציע לילדים באי הפסטיבל מנות כמו של המבוגרים – רק בקטן (יצויינו לחיוב התפריטים של המסעדות ימאטויה, סושיבה וסורה, שלפחות מכילים איזשהו קשר לתפריט המבוגרים של המסעדה, כמו למשל סושי ושניצלים אסייתיים).

עד היום לא הצלחתי למצוא מסעדה שבה באמת מגישים תפריט ילדים שמתאים לילדים  שהם Foodies כמו אייל. בדרך כלל "מסעדה מותאמת לילדים" נחשבת למסעדה שבה לילדים יש תעסוקה (מתקני משחקים, דפי צביעה, חצר וכו') והם נותנים להורים שלהם לאכול בשקט, אחרי שהם מסיימים לבלוס את הצ'יפס/נקניקיות/שניצל שלהם. אני חושבת שיציאה למסעדה עם הילדים, כמו כל פעילות משותפת עם הילדים, היא הזדמנות ללמד את הילדים דברים חדשים – להכיר מאכלים חדשים, חומרי גלם חדשים, שיטות הכנה חדשות, תרבויות חדשות. אוכל זה לא סתם משהו שאנחנו דוחפים לגוף שלנו. יש מאחוריו עולם ומלואו של חומרי גלם, מנהגים והסטוריה תרבותית. למה לא ללמד את הילדים על הדברים האלה? למה לא להציע להם מנות כמו של המבוגרים, אבל בקטן? למה מציעים לילדים פסטה ברוטב עגבניות במסעדה צרפתית? למה מציעים לילדים שניצל עוף במסעדת פירות ים? אותי זה מעצבן.

אם מישהו מכיר מסעדה עם תפריט ילדים שבאמת מתאים לילדים שהם Foodies, אשמח לקרוא על כך בתגובות.

אתם שואלים את עצמכם איך מגדלים ילדים שהם Foodies, שיודעים לשבת בשקט במסעדות ולאכול, ושמתעניינים במאכלים חדשים? מתחילים מגיל אפס, נותנים להם לטעום מגוון דברים, ומלמדים אותם הרגלי אכילה. קראו את הפוסט הקודם בסדרה. גם ב"על השולחן" היתה על כך כתבה מוצלחת לפני כמה גליונות.

כשחשבתי על נסיעה ללונדון, היה לי ברור כשמש איפה נבקר. אייל בדיוק בגיל שבו הוא הרוס על דינוזאורים, אבירים, חלל, מכונות, רובוטים וכו' (וזה שיש לו שני הורים גיקים בוודאי גם תורם לכל זה), כך שהיה לי ברור שה-Tower of London (אבירים, חרבות, שריונות וכו') וה-Natural History Museum (דינוזאורים וכו') הם תחנות חובה בטיול שלנו. בנוסף לכך הבטחתי לאייל שנראה את החלפת המשמרות בארמון של המלכה, וחשבתי שיעניין אותו לבקר בספינת המלחמה HMS Belfast, לטייל בפארקים ועוד.
ואז נזכרתי שגם לי יש תחביב מרכזי, לא רק לאייל, ושמו – בישול, ולכן גם לי מגיע לבקר במקומות מגניבים שקשורים לתחביב שלי.
כך הגענו לבקר בשוק האוכל המדהים Borough Market ובחנות הספרים Books for Cooks. רציתי לבקר גם במקום של יותם אוטולנגי וסמי חביב, אבל לא הספקנו.  

נחתנו בלונדון ביום שישי מוקדם בבוקר. לאחר שהפקדנו את המזוודות במלון התחלנו לצעוד לכיוון המשוער של Borough Market. השוק שוכן בגדה הדרומית של התמזה, קרוב לתחנת התחתית London Bridge (כפי שהסתבר לנו אחר כך, אחרי הליכה ארוכה). אני מודה שלא ציפיתי לגדולות מהשוק. המטבח הבריטי לא ממש מפורסם באנינות הטעם שלו, אם נאמר זאת בעדינות (וניזכר בעגבניה המאודה המהווה מרכיב הכרחי בארוחת הבוקר הבריטית), ולכן לא ממש התכוננתי לחגיגת המראות, הניחוחות והטעמים שהיכו בי איך שנכנסנו לשוק. מדובר במקום מדהים שאסור לפספס אותו. אם אי פעם הרגשתי משהו שקרוב לתחושת אושר עילאי – זה היה שם. הרגשתי שהגעתי למקום אליו אני שייכת, ושאם היה אפשר הייתי עוברת לגור שם.  

קצת לפני הכניסה למתחם השוק עצמו, שוכנת חנות מדהימה בשם The Rabot Estate שמוקדשת כולה לשוקולד ולמוצרי קקאו. החנות מאוד מעוצבת ומפונפנת, וכמובן רוב המוצרים די יקרים. בכל זאת פינקתי את עצמי במוס שוקולד, שהיה חלומי. דרך אגב, החנות שוכנת בין חנות גבינות לחנות דגים, שגם נראו מעניינות.  

בכניסה לשוק פגשנו בבחור צרפתי חביב שעמד בדוכן של מאפייה בשם Flour Power City. הוא פינק את אייל במקל בצק וגבינה (וזה מזכיר לי שרציתי להכין כזה בשבועות), והיה משום מה בטוח שאנחנו צרפתים, ולכן ניסה לקשור איתנו שיחה בצרפתית. הוא גם המליץ לנו להגיע לשוק שוב בשבת, כי אז יש יותר דוכנים. קנינו אצלו פוקצ'ה טעימה עם בצל וירקות קלויים. שימו לב בתמונה השניה, שמוצרים רבים הם אורגניים. בכלל, אורגני זו מילת קסם בלונדון, מההתרשמות שלי.  

השוק מחולק למספר מתחמים. זו המפה שלו. נכון גאוני? 

בנוסף לכך, בכל פינה עמדו מיכלי מיחזור, מחולקים לפי סוגי אשפה. זה חוזר על עצמו ברחבי העיר, ולדעתי זה מקסים. 

בשוק הזה יש הכל. פירות וירקות מדהימים (אורגניים ולא אורגניים), גם כאלה שלא קל למצוא בארץ, דגים, לובסטרים ופירות ים מכל סוג אפשרי, גבינות מכל הסוגים, מיצי פירות טבעיים, בשרים (כולל בשרים מיוחדים כמו יען וקנגורו), מתוקים מכל הסוגים והמינים (עוגות, עוגיות, קאפקייקס, רחת לוקום, אגוזים מסוכרים, שוקולדים), יינות, אלכוהול, מעדנים שונים, ביצים מכל הסוגים (כולל ביצי ברווז וביצי שליו), גרנולה, דוכנים מקסיקניים, יווניים, ספרדיים, מה לא!! עדיף שאתן לתמונות לדבר: 

באחד הדוכנים ראיתי ענני מרנג ענקיים בכל מיני טעמים. כמובן שלא יכולתי להתאפק ורכשתי לי אחד. הוא היה טעים להפליא, קרנצ'י מבחוץ ורך ונימוח מבפנים. בחרתי בטעם שוקולד ועוגיות.

בשעות הצהריים נוהרים למקום כל דרי ועובדי האיזור, לאכול ארוחת צהריים בשוק. פתרון מעולה לדעתי. אנחנו היינו מפוצצים מכל הטעימות, ולא היה לנו כוח לעמוד בתור, ורצינו לחזור כבר למלון, אז ויתרנו. במצב אחר אולי הייתי קונה לי תבשיל כמו זה (אמרתי לעובדת בדוכן שאני מצלמת בשביל הבלוג שלי, אז היא נתנה לי לטעום מכל התבשילים הענקיים שהיו שם).

בקיצור – אסור באיסור חמור להחמיץ את המקום הזה.